43. בענייננו, לא ברור מכוח איזה תפקיד פעלו אריה וקלוד עת קיבלו את ההחלטה באשר לביטול השעבוד. על פניו נראה כי עסקינן בישיבת הנהלה. אך האם פעלו במסגרת סמכויותיהם כמנהלים בחברה או שמא פעלו כדירקטורים?
תהא אשר תהא ההגדרה המדויקת של התפקיד מכוחו פעלו אריה וקלוד, ברי כי הם לא הוסמכו על פי הוראות התקנון לבטל את השעבוד, דבר שמחייב קבלת הסכמת 80% מחברי הדירקטוריון, או במקרה המתאים קבלת הסכמת 80% מחברי אסיפת בעלי המניות בחברה. פעולתם של אריה וקלוד לוקה אפוא, בחוסר סמכות על פי תקנון החברה, כקבוע בסעיף 55(א) לחוק החברות. במקרה שכזה קובע סעיף 56 לחוק החברות כי הדרך להכשרת החריגה מהרשאה תהא באמצעות כינוס אסיפת בעלי המניות, שאם לא כן לא יהא לה תוקף כלפי החברה:
"56. (א) פעולה שנעשתה בעבור חברה בחריגה ממטרות החברה, או שנעשתה בלא הרשאה או בחריגה מן ההרשאה, אין לה תוקף כלפי החברה, אלא אם כן אישרה החברה את הפעולה בדרכים הקבועות בסעיף קטן (ב), או אם הצד שכלפיו נעשתה הפעולה לא ידע ולא היה עליו לדעת על החריגה או על העדר ההרשאה.
(ב) אישור החברה בדיעבד לפעולה בחריגה ממטרות החברה יינתן בידי האסיפה הכללית בהחלטה שתתקבל ברוב הדרוש לשינוי מטרות החברה; אישור כאמור לענין פעולה בלא הרשאה או בחריגה מן ההרשאה יינתן בידי האורגן המוסמך לתת את ההרשאה.
(ג) ..."
44. בענייננו, פעולת מחיקת השעבוד לא אושרה בדרכים שקבועות בתקנון החברה.
ודוק – הוראות התקנון מחייבות את החברה והיא אינה יכולה לפעול אלא על פי האמור במסמכי היסוד שלה, ביניהם התקנון. כך, סעיף 17(א) לחוק החברות קובע כי "דין התקנון כדין חוזה בין החברה ובין בעלי מניותיה ובינם לבין עצמם [ע"א 6041/15 האמה בע"מ נ' מולר, פסקה 19 בפסק דינו של השופט י' דנציגר (פורסם בנבו, 25.09.2016)]. בנסיבות אלה, פעולת מחיקת השעבוד מהווה פעולה שבוצעה בחריגה מהרשאה, שלא אושרה בדיעבד על ידי 80% מחברי הדירקטוריון או רוב של 80% מבעלי המניות בחברה, במסגרת כינוס של האסיפה הכללית, כקבוע בסעיף 56(ב) לחוק החברות. הפועל היוצא הוא כי אין תוקף לפעולה זו כלפי החברה [עניין בכור, פסקה 21].
יתר על כן, הצד הנהנה כתוצאה מביטול השעבוד הוא קלוד, אשר חתם על הסכם המייסדים ומוחזק כמי שמודע היטב להתחייבויות שנטל על עצמו. מכאן, שלא יכולה להישמע ממנו האמירה כאילו לא ידע על המגבלות שהוטלו על פעולות עם צד להסכם המייסדים. לפיכך, עסקינן בפעולה של החברה על ידי מנהליה אשר חורגת מהרשאה, שעה שהצד השלישי ידע על החריגה מההרשאה. אין בפעולה שכזו כדי לחייב את החברה [ע"א 6991/14 מפרם סוכנויות (1999) בע"מ נ' חריש וקציר 2000 בע"מ, פסקה 34 בפסק דינו של השופט י' דנציגר (פורסם בנבו, 19.05.2016); יחיאל בהט חברות - החוק החדש והדין לאחר תיקון 16 כרך א 469 (מהדורה 12, 2011)].