אני ער לכך שטענת אי-החוקיות לא הועלתה על ידי מי מהצדדים בהליך שלפניי. אולם, על בית המשפט להידרש לעניין אי החוקיות אף אם הצדדים לא העלו טענה זו במלוא עוזה, לנוכח האינטרס הציבורי הכרוך בבירור טענות אלה [ע"א 2232/12 הפטריארכיה הלטינית בירושלים נ' פארוואג'י, פסקה 16 בפסק דינה של השופטת (כתוארה דאז) א' חיות (פורסם בנבו, 11.05.2014); איל זמיר "החוזה הבלתי חוקי ותוצאותיו – אחרי שלושים שנה" ספר דניאל 423, 460 (נילי כהן ועופר גרוסקופף עורכים, 2008)].
ועוד ייאמר – גם הסכם המכר לרכישת המשק שנחתם בין קלוד לבין גב' אפסאי מעורר בעיות לא פשוטות ולכאורה עסקינן בחוזה בעל סיווג כפול – הן חוזה למראית עין (שהרי לא קלוד הוא שרכש את הזכויות במשק) והן חוזה שמטרתו בלתי חוקית (הונאת רשות מקרקעי ישראל והאגודה). ברם, מאחר שגב' אפסאי (או מי מטעמה) לא היו חלק מההליך שלפניי, אמנע מלהכריע באשר לאי-חוקיותו של הסכם זה.
47. תוצאת אי-החוקיות תיחתך לפי הוראות סעיפים 31-30 בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן – חוק החוזים). כך, בעוד שהוראת סעיף 30 בחוק החוזים קובעת את העיקרון – היותו של חוזה בלתי חוקי בטל, הוראת סעיף 31 בחוק החוזים קובעת את התוצאה ומקנה לבית המשפט שיקול דעת רחב באשר לכך [דניאל פרידמן "תוצאות אי חוקיות בדין הישראלי לאור הוראות סעיפים 30-31 לחוק החוזים (חלק כללי) (חלק ראשון)" עיוני משפט ה 618 (התשל"ו-התשל"ז)].
בהינתן כי התחייבותו של קלוד לרשום משכון על המשק לזכות החברה אינה נובעת מחוב אמיתי של קלוד כלפי החברה, אלא יסודה בהסכם שמטרתו הערמה על רשות מקרקעי ישראל, הרי שעסקינן בחוזה בטל, כקבוע בסעיף 30 לחוק החוזים. לפיכך, לא ניתן להושיט לחברה את סעד האכיפה, בדמות השבת השעבוד על כנו, לו היא עותרת במסגרת התביעה דנן.
עם זאת, מכוח שיקול הדעת שמוקנה לבית המשפט בסעיף 31 לחוק החוזים ובכדי להימנע מתוצאה בלתי צודקת לפיה קלוד ייהנה מזכויות בנחלה, בלא מגבלה, הגם שעסקינן ברכוש החברה, ואף בכדי למנוע העברת זכויות אפשרית לידי צדדים שלישיים תוך התעשרותו של קלוד על חשבון החברה, אני רואה לנכון להורות על איסור דיספוזיציה בזכויות במשק עד אשר יוסדר עניין הזכויות במשק בין בעלי המניות בחברה (כגון: באמצעות השבת שוויו לחברה על פי שמאות מוסכמת או מכירתו לצד שלישי בהתמחרות פתוחה).
החיוב בדמי שימוש ראויים
48. החברה עתרה לחיוב הנתבעים בתשלום דמי שימוש ראויים בגין חוות הפטריות אשר מופעלת במשק ומשמשת את פטריות הכפר.
התרשמתי כי קלוד אינו חולק על עצם זכותה של החברה להשבה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, שכן במסגרת כתב התביעה שכנגד הודה בחיוב בסך 800,000 ₪ בגין השימוש בחוות הפטריות [סעיף 136 ל-נ/3].
בהתחשב בממצאים אותם שנינו - היותו של המשק חלק מרכושה הקבוע של החברה כמו גם קיומו של הסכם בלתי חוקי באשר למשק בין קלוד לבין החברה - ברי כי לחברה קמה זכות לקבלת דמי שימוש ראויים הן בגין המבנים (שנרכשו עבור החברה כחלק מהשקעת הבעלים) והן בגין השימוש במקרקעי המשק, עליו ממוקמת חוות גידול הפטריות. זכות זו יסודה בהוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979, אשר הוראותיו מקרינות על חוזים בלתי חוקיים, מכוח הוראת סעיף 31 לחוק החוזים וחובת ההשבה שטמונה בו.
ויודגש – עילת תביעה זו אינה מתבססת על הוראות החוזה הבלתי חוקי, אלא היא יונקת את חיותה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט [ע"א 701/87 ביהם נ' בן יוסף, פ"ד מד(1)1, 16 (1989); בג"ץ 6231/92 זגורי נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, מט(4) 749, 789-788 (1995); רע"א 5210/08 רוזנבלום נ' מועצה מקומית חבל מודיעין, פסקה 31 בפסק דינו של השופט י' דנציגר (פורסם בנבו, 20.12.2010); גרוסקופף, 575].
יתירה מכך, שיקולי צדק מחייבים את השבת דמי השימוש הראויים לחברה, שאם לא כן תימצא פטריות הכפר מתעשרת על חשבונה של החברה. זוהי תוצאה בלתי רצויה מבחינה נורמטיבית ואף בלתי צודקת. על כן, אף שיקולי הצדק שטמונים בהוראת סעיף 31 לחוק החוזים תומכים בהשבת התעשרותה של פטריות הכפר בגין השימוש בחוות הפטריות אשר במשק [גרוסקופף, בעמ' 599, 610].