22. כידוע, הודאה "פורמאלית" של בעל דין אשר נכללת בכתבי הטענות או אשר נמסרת בגדר הליך דיוני המיועד לכך מובילה לצמצום המחלוקת ופוטרת את בעל הדין שכנגד מלהביא ראיות להוכחת עמדתו בנושא ההודיה (ראה : אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, הוצאת "נבו", מהדורה עשירית (2009), עמ' 183).
23. לפיכך, בהינתן הודאתו המפורשת של הנתבע 1 ברי כי הוא מכיר בשיעור החוב הכספי אותו הינו חב לתובעת וכן גם בכך שהפיק רווח כספי של למעלה מ – 130,000 ₪ כתוצאה ממכירת מוצריה של התובעת. משכך, כל שנותר הוא לבדוק האם יש לחייב את הנתבע 1 ו/או את גם את יתר החייבים לשלם לתובעת את תמורת המכירה או שמא קמות לנתבעים טענת הגנה אשר מצדיקות לפטור אותם מהחוב הכספי חרף הודאה בחוב זה - טענה שהינה בבחינת טענת "הודאה והדחה" המצריכה את הנתבע המתגונן להוכיח את נסיבות ההדחה (ראה : ע"א 11100/02 רונן חצור ואח' נ' עו"ד ניסים דותן ואח' מיום 16.2.2004).
24. בהיעדר הסכם הפצה כתוב, ראוי ראשית לבחון את שאלת העילה לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, אשר תכליתו יצירת כללים משפטיים מקום שאין חוזה כתוב בין הצדדים.
25. סעיף 1 לחוק עשיית עושר מציב שלושה יסודות להתגבשותה של עילה על פיו, והם: התעשרות, שבאה לזוכה מן המזכה, שלא על-פי זכות שכדין. היסוד הראשון הוא זה של ההתעשרות שבמסגרתו נבחנת השאלה האם הזוכה "קיבל... נכס, שירות או טובת הנאה אחרת". היסוד השני עניינו בשאלה האם ההתעשרות האמורה באה לזוכה על חשבונו של המזכה ואילו היסוד השלישי מציב את הדרישה כי ההתעשרות של הזוכה על חשבון המזכה תהא "שלא על פי זכות שבדין" (ראה : רע"א 10901/08 בייזמן השקעות בע"מ נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ ואח' מיום 17.7.2011).
26. ראשית, יש להידרש לשאלה האם בענייננו מתקיים היסוד הראשון, דהיינו, יסוד התעשרות. במקרה דנן הנתבע 1 מודה בקבלת נכס השייך לתובעת (לחמים) בהיקף של 417,196 ₪ ולכן אין כל מחלוקת כי היסוד הראשון אכן מתקיים בעניינו.
27. באשר ליסוד השני (ההתעשרות באה לזוכה מן המזכה) הרי שבנסיבות המקרה שבפנינו אין חולק כי הנתבע 1 רכש את הסחורה מהתובעת ומכר אותה ללקוחותיו ואף הפיק רווח כספי מהמכירה ומשכך ברי כי ההתעשרות באה לנתבע 1 כתוצאה מהעסקה אותה כרת עם התובעת ועל חשבונה לאחר שלא קיבלה תמורה בגין סחורה אותה מכרה לנתבע 1 בין החודשים יולי 2016 ועד נובמבר 2016.
28. היסוד השלישי (שלא על פי זכות שבדין) מקנה לבית המשפט שיקול דעת רחב בפיתוח קטגוריות לאיסור על התנהגויות פסולות בהן ההתעשרות היא בלתי צודקת, ובמסגרתו יש לאתר את הערכים והאינטרסים אשר השכלול ביניהם מבטא את "תחושת הצדק" המזינה את חובת ההשבה ׁ. מקום בו המתעשר מצביע על זכות שבדין כעילה להתעשרותו הרי שהתעשרותו היא כדין מאחר והינה מתבססת על זכות חוזית (לדוגמא קונה שקיבל נכס על פי חוזה מכר וערך הנכס עלה בערכו) ומשכך התעשרות שכל כולה על סמך חוזה תקף וכחלק מן החיובים הנובעים מן החוזה עצמו איננה בבחינת התעשרות שלא כדין (ראה : עניין בייזמן, שם, סעיף 37 והאסמכתאות דשם).