59. ביטול הסכם ההפצה על ידי טיימינג באופן מידי שלל את זכותן של דסקו ויעד לקבלת הודעה בדבר הביטול זמן סביר מראש. ההלכה בנוגע להסכמי הפצה בלעדיים שאינם מוגבלים בזמן, הינה כי הם ניתנים לביטול בכל עת, בכפוף למתן הודעה מוקדמת סבירה, ובכפוף לחובת תום הלב. בע"א 442/85 זוהר נ' מעבדות טרבנול בע"מ, פ"ד מד(3) 661, 671 (1990) (להלן – עניין טרבנול) עמדה השופטת ש' נתניהו על הרציונל להלכה זו כדלקמן:
"... בהתחשב בקצב חיי המסחר, לא יתכן שחוזה, אף שלא הוגבל בזמן, יחייב את הצדדים לצמיתות. ביחסי יצרן (או ספק) לבין המשווקים למיניהם המקדמים את מכירותיו קיים נימוק נוסף לכך, והוא האמון ההדדי שיחסים אלה מחייבים... כשאחד הצדדים מבקש לנתק את הקשר אין אפשרות ואין טעם לחייב אותו להמשיך בו נגד רצונו. לא ניתן להבטיח קיומם של יחסי אמון בכפיה. הבעיה שלפנינו איננה, איפוא, אם חוזה מסחרי, ובכלל זה חוזה בין יצרן למשווק שנעשה לתקופה בלתי מגבלת בזמן, ניתן לביטול על ידי מתן הודעה סבירה, אלא מהו אורך הזמן הסביר הנדרש להודעת הביטול"
[ראו גם: ע"א 2491/90 התאחדות סוכני נסיעות ותיירות בישראל נ' פאנל חברות התעופה הפועלות בישראל (פורסם בנבו, 03.05.1994); עניין למיט; רע"א 2479/06 ארגון סוכני הדואר נ' חברת דואר ישראל בע"מ, (פורסם בנבו,09.07.2007)].
60. בעניין טרבנול נתגלו הבדלי גישות בין השופטים באשר לאמות המידה לאורן ייקבע פרק הזמן הסביר לביטולו של הסכם הפצה בלעדי בלתי קצוב בזמן. השופטת ש' נתניהו והנשיא מ' שמגר סברו כי הזמן הסביר למתן ההודעה על ביטול החוזה (או הפיצוי תחתיו) נועד לאפשר למפיץ לכסות את השקעתו בזמן, במאמץ ובהוצאה, להפיק רווח סביר מהעסקה ולהתארגן לקראת סיום ההסכם. לגישתם, פרק הזמן הסביר לא נועד לפצות את המפיץ על שוק הלקוחות שבנה ואשר היצרן מפיק ממנו את ההנאה המלאה אחרי ביטול ההסכם.
השופט (כתוארו דאז) א' ברק, סבר כי מטרת ההודעה המוקדמת היא לאפשר למפיץ ליהנות מפרי השקעתו בזמן, בכסף ובעבודה, כדלקמן:
"איני סבור, כי הזמן הסביר נועד אך לאפשר למפיץ לכסות את הוצאותיו, להפיק רווח סביר מהעסקה ולהתארגן לסיום ההסכם תוך חיפוש עסק אחר תחתיו. הזמן הסביר נועד בנוסף לאלה גם לאפשר למפיץ לקטוף את פרי מאמציו בביסוס שוק, ולמצות מאמצים אלו..."
[עניין טרבנול, בעמ' 705]
61. בעניין שלפניי אין מחלוקת כי היחסים העסקיים בין הצדדים החלו בשלהי שנות ה-90. כך, אייל ציין בתצהירו כי יחסי הצדדים החלו בשנת 1998 וטיימינג לא התנגדה לטענה זו. ביום 08.03.2014 הסתיימו יחסיהם העסקיים של הצדדים עם משלוח הודעת ביטול הסכם ההפצה של טיימינג אל התובעות. הפועל היוצא הוא שיחסיהם העסקיים של הצדדים נמשכו כ-15 שנים, כאשר החל משנת 2000 שיווקה דסקו ולאחריה יעד את מוצרי טיימינג כמפיצות בלעדיות בישראל ובשטחי הרשות הפלשתינית.
מחומר הראיות שהוצג לפניי עולה כי עד לשנת 2011, השנה שבה החלו התובעות למכור מוצרים של DTC שהינם דומים למוצרי טיימינג, לא העלתה טיימינג כל טענה כנגד פועלן של התובעות וניכר שמערכת היחסים המסחרית הייתה תקינה.
לא כך הוא הדבר החל משנת 2011, השנה שבה החלו התובעות לשווק ולהפיץ את מוצרי DTC שהינם דומים ומתחרים במוצרי טיימינג. או אז, החלה טיימינג להעלות טענות כנגד ירידה במכירות מוצריה לעומת מכירות מוצרי DTC. נסיבות אלה הובילו למכירת מוצרי טיימינג לאברבוך ולאחר מכן לביטול הסכם ההפצה.