62. בעניין טרבנול הועמד פרק הזמן הסביר להודעה באשר לביטול הסכם בלתי קצוב בזמן על שנה אחת. אמות המידה לכך היו כדלקמן: משך תקופת ההתקשרות; טיב המוצר והתקופה הנדרשת לחדירתו לשוק; שיעור הרווח הצפוי לעומת ההשקעה של המפיץ; זכותו של המפיץ לקצור את פירות השקעתו. גם בעניין חינאווי, בנסיבות בהן דובר על עסק משפחתי בתחום הפצת משקאות ששימש כמפיץ בלעדי במשך עשרות שנים, נקבע שיעור פיצוי שווה ערך להודעה של שנה מראש כשיעור פיצוי סביר. תקופה זו נקבעה על פי אמות מידה של "התארגנות מחדש" ושל "מיצוי רווחים" [שם, בעמ' 76].
63. המלומד מיגל דויטש במאמרו "על גנים משפטיים והתחרות דינים: לסוגיית היחס בין דיני חוזים לבין דיני עשיית עושר" עיוני משפט יח(3) 557 (1994), מציע מודל חלופי לקביעת הפיצוי, בהתבסס על דיני עשיית עושר ולא במשפט, אשר מאפשרים הגנה "רכה" יותר על המפיץ תוך שקילת שיקולי צדק והתחשבות בנסיבות גם לגבי גובה ההשבה. בהקשר זה מציין דויטש ארבעה אינטרסים של המפיץ אשר ראויים להגנה בעקבות סיום חוזה הפצה: חיפוש חלופות עסקיות לנוכח סיום החוזה, שיפוי המפיץ בגין הוצאות ייצור המוניטין, זיכוי המפיץ בגין רווחים צפויים, זיכוי המפיץ בחלק מהרווחים שיצמחו ליצרן בעתיד עקב המוניטין (שם, בעמ' 579-578).
בענייננו, עסקינן בתקופת הפצה של כ – 15 שנים. התרשמתי שדסקו ויעד דאגו לכניסתה של טיימינג לשוק הישראלי והתבססותה בו. עד למועד בו החלו להפיץ במקביל מוצרים מתחרים של DTC בשנת 2011, עשו מלאכתן נאמנה. לטענתו של אייל הפער בין מחיר רכישת המוצרים לבין מחיר מכירתם בארץ עמד על 175%. פערי מחיר שכאלה, בהתחשב בכך שמדובר במוצר שאינו מורכב במיוחד (מגירות ומסילות למטבחים) ושאינו מתכלה, מלמד כי אלמנט מיצוי הרווחים בא על סיפוקו בתקופת הפצה כה ארוכה, שלבטח עמדה בצפיית הצדדים בעת כריתת הסכם ההפצה בשנת 2000. על פניו נראה שפרק זמן זה, של כ- 12 שנים (עד להפצת מוצרים מתחרים של DTC), אפשר לדסקו וליעד לקצור את פירות השקעתן.
מאידך, תקופה כה ממושכת של הפצה אינטנסיבית של מוצרי טיימינג יש בה להעיד על ייצור מוניטין מקומי למוצרי טיימינג בישראל ובשטחי הרשות הפלשתינית. כניסתו של מפיץ חלופי (אברבוך) באופן חלק לתוך שוק אותו יצרו דסקו ויעד מצדיק השבה של התעשרותה של טיימינג על חשבונן של יעד ודסקו.
בנסיבות אלה, בהתחשב בכך שעסקינן במוצרי פרזול לרהיטים (שאינם מורכבים במיוחד מהבחינה הטכנולוגית), בהתחשב בכך שהתובעות מעידות על עצמן כי הן מפיצות ומשווקות של מוצרי פרזול רבים מגוונים ולא היה בביטול הסכם ההפצה כדי לגדוע את מטה לחמן, בהתחשב בכך שדסקו ויעד כבר מימשו את זכותן לקצור את פירות השקעתן בהחדרת המוצרים לשוק, אך בשים לב לכך שפעולות ההפצה שבוצעו על ידן אפשרו לטיימינג למסור את הפצת מוצריה לאברבוך באופן מיידי, אני סבור כי תקופת הודעה מוקדמת בת 12 חודשים היא סבירה בנסיבות העניין.