פסק-דין
השופט א' ברק: "אימתי נוצרת לעניין ההתיישנות עילת התביעה של בנק כנגד לקוחו על יסוד יתרת חובה שבחשבון עו"ש"...? - כך העמיד השופט ש' לוין את עיקר השאלה הניצבת לפניו בע"א 776/80**. שאלה זו עצמה ניצב לפנינו בדיון נוסף זה, עליו הורה נשיא בית המשפט העליון.
העובדות ופסק הדין המחוזי
.1 העובדות פשוטות, והן אינן שנויות במחלוקת. לוויליאמס היו מספר חשבונות עובר ושב בבנק. עם פטירתו של וויליאמס הראו מספר חשבונות יתרת זכות ומספר חשבונות הצביעו על יתרת חובה הנובעת ממשיכות יתר. מאז פטירתו של וויליאמס לא נעשו כל משיכות בחשבון. וויליאמס נפטר ב- .1971הבנק קיזז את יתרת הזכות כנגד יתרת החובה ותבע את עיזבונו של וויליאמס על יתרת החובה. התביעה הוגשה ב-1979, כלומר כחלוף שבע שנים מיום הפטירה.
___________
* פ"ד לח(3) .645
--- סוף עמוד 269 ---
** שם, בעמ' .651
--- סוף עמוד 270 ---
כנגד תביעה בסדר דין מקוצר התגונן העיזבון בטענת התיישנות. הטענה נתקבלה על-ידי בית המשפט המחוזי (השופט ד' לוין). נפסק, כי בהיעדר הסכמה מפורשת בין הבנק לבין לקוחו, קמה לבנק הזכות לתבוע את כספו עם היווצרות יתרת החובה. מאותו זמן מתחיל מועד ההתיישנות לרוץ. במקרה שלפנינו חלפו שבע שנים מאז המועד האפשרי הראשון לגיבוש זכות הבנק, ועל-כן התובענה התיישנה. על פסק-דין זה הוגש ערעור לבית המשפט העליון.
פסק הדין בבית המשפט העליון בערעור
.2בבית המשפט העליון נחלקו הדעות. פסק הדין הראשון נכתב עלידי השופט ש' לוין. השופט ש' לוין התייחס לשלוש שאלות: הראשונה, יחסי מלווה ולווה בדרך כלל בחוב שפרעונו עם דרישה: השנייה, יחסי בנק ולקוחו כשהחשבון נמצא ביתרה לזכות הלקוח; השלישית, יחסי בנק ולקוחו כשהחשבון נמצא ביתרה לחובת הלקוח. אשר לשאלה הראשונה, קבע השופט ש' לוין*, כי "מימים קדומים נתקבל בדין האנגלי העיקרון, שבהעדר הסכם לסתור מתעוררת עילת התביעה בחוב, שפרעונו עם דרישה, מיד עם קבלת ההלוואה על-ידי הלווה". השופט ש' לוין עמד על הקשיים שכלל זה מעורר ועל חוסר העקביות שבו. עם זאת, משנתקבל כלל זה בעולם המסחר, אל לו לבית המשפט לסטות ממנו. בהתייחסו לשאלה השנייה, ציין השופט ש' לוין, כי מקום שהמלווה הוא לקוח והלווה הוא בנק, מווה הדרישה חלק בלתי נפרד מעילת התביעה של הלקוח, ולפיכך מתחיל מרוץ ההתיישנות מיום הדרישה. כך הוחלט באנגליה (בעניין joachimson v. Swiss bank [14] [1921] corporation), והלכה זו קנתה לה אחיזה מבוססת בפסיקתנו, עד שאין מקום לשנותה אלא באמצעות דבר חקיקה. בעוברו לשאלה השלישית היא השאלה המיוחדת שניצבה בערעור - פסק השופט ש' לוין, כי אין להבחין בין נושה רגיל לנושה שהוא בנק. הלכת [14] joachimsonמוגבלת היא, בשל טעמיה המיוחדים, אך למצב שבו הנושה הוא לקוח והחייב הוא בנק. אמת, כתוצאה מכך נוצרת אסימטריה בין דין בנק לווה לבין דין בנק מלווה. לדעת השופט ש' לוין אין בכך ולא כלום. "סימטריה היא מושג אסתטי ולא דווקא משפטי"**. השופט ש' לוין עיין בספרות המשפטית ומצא, שרוב המלומדים תומכים בגישה, שאין להחיל את הלכת [14] joachimsonעל חשבון עובר ושב שנמצא ביתרת חובה. מסקנתו של השופט ש' לוין הייתה איפוא, כי עילת התביעה של בנק כנגד לקוחו בגין יתרת חובה בחשבון עובר ושב נוצת עם היווצרותה של יתרת החובה, ולא מיום הדרישה. השופט ש' לוין הסכים, כי הבסיס התיאורטי של כלל זה רעוע הוא, אך "גדולתו של המשפט המקובל הייתה, שהוא ידע לגבש כללים מעשיים, שעמדו במבחן הזמן, אף-על-פי שמקורם התיאורתי היה מפוקפק"***. זאת ועוד: אם נעמיד את דרישת הבנק כבסיס לגיבוש עילת תביעתו, נביא לידי כך כי המפתח לתחילת ההתיישנות יהא בידיו של הנושה. דבר זה נוגד הוא את אומד דעתם של הצדדים.