עוולת התרמית
296. עוולת התרמית קבועה בסעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), הקובע:
"תרמית היא הצג כוזב של עובדה, בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמתותה או מתוך קלות ראש, כשלא איכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו; אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק ממון".
העוולה כוללת, אפוא, חמישה יסודות מצטברים: היצג כוזב של עובדה; היעדר אמונה באמיתות העובדה שהוצגה (לרבות קלות ראש או אדישות לגבי אמיתותה); כוונה שמושא ההיצג יוטעה ויפעל בהסתמך על ההיצג, קרי - הטעייה בפועל; וגרימת נזק ממוני למושא ההיצג בעקבות ההיצג הכוזב [ראו ע"א 614/84 ספיר נ' אשד, פ"ד מא(2) 225, 239 (1987); עניין אפל הנ"ל (פסקה 35 לפסק דינו של כבוד השופט מלצר); ע"א 3824/13SF Wing Overseas Real Estate Investments Ltd נ' אמנון יניב, (1.3.2016) בפסקה 25 לפסק-הדין; והשוו עדה בר-שירה התרמית 16 (במסגרת הסדרה דיני הנזיקין – העוולות השונות, מהדורה שניה בעריכת יפעת הולצמן-גזית, התשנ"ה), (להלן: "בר-שירה").
297. אדון, בקצרה, ברכיבים השונים, בהקשר לממצאים ולמסקנות שנקבעו על ידי;
היצג כוזב - קבעתי לעיל, כי ברנשטיין הציגו בפני גוטמן מצג כוזב בעניין המס שיחול על המקרקעין לאחר הפשרתם וזאת - בכוונה שגוטמן יפעלו על פי ההיצג וימכרו את המקרקעין. קבעתי כי גוטמן האמינו למצג זה, הוטעו על ידו ובשל כך החליטו למכור את המקרקעין, היינו - פעלו, בפועל, על פי המצג.
מצגים כוזבים נוספים הוצגו על ידי ברנשטיין, לגוטמן, בין היתר באשר לשווים הריאלי של המקרקעין; באשר לתשלומים שרוכשי שהמקרקעין מוכנים לשלם עבורם ואף שילמו בפועל לשמריה, עבור מגרשי כפר יונה והוא חלק בכסף עם ברנשטיין; באשר לתמורה שמקורות וס.א.ל היו מוכנות לשלם עבור מקרקעי פרדס חנה; באשר לתשלומים שקיבלו ברנשטיין משמריה בגין כל מכירה, לרבות בגין חוזי אלרז ועוד. חלק מהמצגים הכוזבים נעשו במחדלים - בהסתרת עובדות מהותיות מגוטמן, כגון ההסכמים הנוספים שנעשו עם מקורות וס.א.ל, על הסכומים הנוספים שנקבעו בהם; רכישת מגרשי אלרז על ידי המתווך וילדיו ועוד - הכול כפי שפורט לעיל. כל אלה נעשו במודעות מלאה ובכוונה שגוטמן יפעלו על פי מצגים כוזבים אלה, כפי שאמנם אירע בפועל וכתוצאה מכך סבלו התובעים נזק ממון. שמריה היה שותף לברנשטיין בכל אלה, פרט לייעוץ המס הכוזב.
נפסק, כי היצג כוזב יכול שיהיה גם באי גילוי עובדות מהותיות אשר היה על המציג לגלות: "... בדיני הנזיקין בישראל, גם אי גילוי, או גילוי חלקי, שנועד למעשה להסתיר חלקים מהותיים מן האמת, מהווה היצג כוזב לצורך קיום היסוד הראשון בעוולת התרמית" (עניין אפל, פסקה 38).
298. העדר אמונה באמיתות ההיצג וכוונה שמושא ההיצג יוטעה ויפעל בהסתמך על ההיצג - לצורך ביסוס יסוד העדר האמונה באמיתות המצג, יש להוכיח שהנתבע ידע שהמצג כוזב. די גם אם פעל באדישות ובקלות ראש לגבי השאלה אם המצג הוא אמיתי - ע"א 133/67 כהן נ' נחשון, פ"ד כא(1) 547, 551 (1967). כן יש להוכיח, כי המציג פעל מתוך כוונה שהניצג יפעל על פי המצג הכוזב.
אין כל מחלוקת שלא היה מס רכוש בשיעור של 10% ולא צפוי היה שיהיה. מהראיות שהובאו בפניי, אין כל ספק שהנתבעים ידעו שהמצגים שהוצגו על ידם לתובעים, כאמור לעיל, הם מצגים כוזבים, שנעשו על מנת שהתובעים יולכו שולל, ימכרו את המקרקעין ויקבלו עבורם תמורה נמוכה משווים, בעוד שהנתבעים ייהנו מההפרש.
299. פעולה של מושא ההיצג על פי ההיצג - היסוד הרביעי עניינו בקשר הסיבתי שבין ההטעיה לבין פעולת מושא ההיצג הכוזב. יסוד זה מתמקד בניזוק ולא במזיק, ובוחן האם הוטעה בפועל והאם פעולתו הסתמכה על ההיצג, או שמא פעל בהסתמך על נתונים אחרים. נטל השכנוע בנוגע לטענה לפיה נשלל הקשר הסיבתי מוטל לפתחו של הנתבע, שהטענה מקדמת את עניינו.
במקרים בהם יש לצפות שהתובע יבדוק בעצמו את נכונות המצג המוצג בפניו, לא תתגבש עוולת תרמית. נקבע, כי יכולתו של מושא ההיצג לגלות את דבר המרמה לו פעל בזהירות סבירה, ולהימנע מפעולה על פי ההיצג, "איננה מקימה ככלל הגנה למרמה" (עניין אפל, פסקה 45).
בענייננו, כפי שכבר הבהרתי, נוכח יחסי האמון ארוכי השנים בין גוטמן לבין ברנשטיין, לא היה מקום לצפות שגוטמן יבדקו את המצגים שברנשטיין הציגו בפניהם ולמעשה - ברנשטיין סמכו על כך. לא הייתה לגוטמן כל סיבה לפקפק במצגים שהוצגו בפניהם ואין להפחית מאחריותם של הנתבעים לתרמית, בשל האמון הבלתי מסויג שגוטמן נתנו בברנשטיין. תוצאה כזו, אשר תאפשר לנתבעים ליהנות מכך שהם ניצלו את האמון שניתן בהם ובהסתמך עליו פעלו בתרמית, ליהנות מפירות תרמיתם, תהא בלתי צודקת, בעליל, בנסיבות העניין ואין לאפשר אותה.
300. גרימת נזק ממון - בהעדר הוכחה של יסוד זה לא ניתן לתבוע פיצויים על יסוד עוולת התרמית - ע"א 49/83 קסלר נ' מאירוב, פ"ד מא(2) 547, 550 (1987).
מצבור הראיות שפורט לעיל מוכיח כי תמורה, בסכום מצטבר של מיליוני שקלים, אשר יכולים היו התובעים לקבל עבור המקרקעין, נגזלה מהם על ידי הנתבעים ובכך סבלו התובעים נזק ממון.
301. בכך התמלאו אפוא כל יסודותיה של עוולת התרמית לגבי נתבעים 3-1.