חברה, הרשומה בהונג-קונג המייצרת מוצרי פירזול, מינתה חברה ישראלית כמפיצה יחידה (sole) שלה בישראל ובשטחי הרשות הפלסטינית. ההסכם דרש שהמפיץ לא יפיץ מוצרים מתחרים וקבע כמויות מינימום שבעמידה בהן ההסכם יחודש כל פעם. מאוחר יותר במכתב לצד שלישי היצרנית הצהירה כי המפיץ הישראלי הוא המפיץ הבלעדי. המפיץ החל לייבא גם מוצרים מתחרים אך היצרן לא ביטל את ההסכם לאור הצהרת המפיץ שהיבוא המקביל יהיה בכמויות נמוכות – שבהמשך התבררה כלא נכונה. מאוחר יותר החל היצרן למכור למפיץ אחר, סירב לכבד הזמנות ולבסוף ביטל את הסכם ההפצה.
בית המשפט קבע, כי היצרן הפר את הסכם ההפצה על ידי מכירה למפיצים נוספים וביטול ההסכם ללא הודעה מראש, אולם התנהלות המפיץ בהפצת מוצרים מתחרים מהווה אשם תורם המפחית את הפיצוי. הסכם הפצה בלעדית יכול להיחתם מכוח התנהגות של הצדדים וכאשר הצדדים התנהלו כאילו שיש להם הסכם הפצה בלעדי לא מוגבל בזמן, נוצר בכך הסכם כזה. באופן דומה, כאשר היצרן לא ביטל את ההסכם עת התחיל המפיץ לייבא מוצר מתחרה ואף אישר בכתב שידוע לו על כך, נוצר תיקון בהתנהגות להסכם ההפצה, כך שאיפשר גם יבוא של מוצר מתחרה. הסכם ללא תקופה מוגדרת ניתן לביטול בהודעה מראש, אך לא ניתן לבטל רק חלק מתנאיו, כתנאי הבלעדיות, ולכן היצרן הפר את ההסכם בעת מכירה למפיץ מתחרה. גם ביטול ההסכם ללא הודעה מראש מהווה הפרה, אולם הפיצוי בגינה יופחת בשל אשם תורם של המפיץ שהפיץ מוצר מתחרה ללא אישור היצרן.