במהלך חציית תעלת סואץ נסחפה אנייה סינית עד כי שקעה ו"התיישבה" על קרקעית התעלה. ניסיונות לתיקון המנוע במקום נכשלו עד שבסופו של יום, בעזרת מספר גוררות, חולצה האנייה ו"הוצפה" מחדש. בעקבות "האירוע" הכריזה בעלת האנייה על היזק כללי ("General Average"), שמשמעו דרישה להשתתפות כל בעלי המטענים שהיו על סיפונה במועד האירוע, בנזקים שנגרמו ובהוצאות שהוצאו לשם חילוצה של האנייה. בעלת האנייה מינתה מתאמים (Average Adjustors) להערכת הנזקים וההוצאות וחלוקתם בין בעלי המטענים ובעלת האנייה אך על מנת לאפשר את פריקת המטען בנמל אשדוד בישראל, דרשה בעלת האנייה מבעלות המטענים ומהמבטחות, לחתום על כתבי התחייבות (Average Guarantee) בהם התחייבו להשתתף בחלקן בתשלומי ההיזק הכללי, כפי שייקבע על ידי המתאמים, ובכתבי ההתחייבויות נרשמה תניית שיפוט ייחודית בלונדון, אנגליה. בעלי המטענים דרשו מבעלת האונייה לשפותם על כל תשלום שיחויבו לשלם בגין ההיזק כללי והגישו תביעה בישראל למרות תניית השיפוט.
בית המשפט קבע, כי יש לבית המשפט בישראל הסמכות העניינית לדון בשיפוי חרף תניית השיפוט הייחודית. על פי הדין, על כל בעלי העניין בהמשך מסעה של האונייה להשתתף בעלויות סיכון לרבות הקרבת רכושם. לאחר קביעת חלוקת הנזק על ידי מתאמים הממונים למטרה זו, בעלי המטענים יכולים לדרוש שיפוי זה מזה כמו גם מבעל האונייה. אולם, דרישת השתתפות בין בעלי העניין היא טענה נפרדת משיפוי מבעלת האניה בגין הצורך בהשתתפות. כאן, על אף שהתניה קובעת סמכות שיפוט ייחודית, זו נקבעה רק בנוגע לכתבי ההתחייבות להשתתפות, אולם לא ביחס לתביעת שיפוי בגין היזק כללי מבעלת האונייה. לפיכך, תניית השיפוט הזר לא חלה ולבית המשפט סמכות לדון בתביעת השיפוי.