320. רכישת 11 מגרשי אלרז נעשתה, גם היא, תוך הפרת החובות הנ"ל המוטלות על שמריה כמתווך ואף היא נעשתה בניגוד לסעיף 10 לחוק המתווכים, האוסר על המתווך, לתווך בעסקה אשר לו או לקרובו (וילדיו בכלל זה), עניין אישי בה, ללא גילוי עניין זה לבעלים וללא קבלת הסכמת הבעלים בכתב. הוראה זו באה בשל ניגוד העניינים הטבוע בפעולה כזו של רכישת מקרקעין שנמסרו לאדם לתיווך. הדברים ברורים ואינם צריכים הסבר נוסף. ניגוד עניינים זה, הטבוע בפעולה והקבוע בחוק, לא יכול להיות שלא היה ברור גם לחגאי ולורד.
שמריה הפר את חובת הגילוי הנ"ל ואת חובת תום הלב והנאמנות המוטלות עליו, בכך שהוא לא גילה לתובעים שהוא וילדיו רוכשים את המגרשים ולא קיבל את הסכמתם בכתב, כנדרש בסעיף 10 לחוק. אדגיש, כי אין די בקבלת "הסכמת" התובעים באמצעות מיופיי הכוח. ייפויי הכוח שניתנו לברנשטיין לא הסמיכו אותם לאשר פעולה הנעשית בניגוד עניינים, כפי הפעולה של רכישת מגרשי אלרז. כאמור - אינני מאמינה לגרסת יעקב לפיה הוא אמר לדוד שהמתווך וילדיו רוכשים את 11 המגרשים הפרטיים ויעקב הסכים לכך, טענה שלא נתמכה בראייה כלשהי.
שמריה טוען שהוא איננו נחשב כמתווך במגרשים הפרטיים, נוכח כך שהם נרכשו, על ידו ועל ידי ילדיו, ישירות מול ברנשטיין, שהיו נציגי הבעלים. אני דוחה טענה מופרכת זו, מכל וכל. מדובר במגרשים ששמריה קיבל על עצמו לשווקם, כמתווך ולכן חלות עליהם הוראות חוק המתווכים, והוראת סעיף 10 בכלל זה.
321. גם הטענה לפיה מדובר בטעות בכדאיות העסקה היא טענה מופרכת על פניה; מהראיות שפורטו לעיל עולה, כי מדובר בתרמית ובהטעיה מכוונת, בקנוניה מתואמת ומתוזמנת בין שמריה לברנשטיין, להונות את התובעים ולגזול את כספם.
אחריותם של ברנשטיין
322. כל שאמרתי לעיל בעניין אחריותו של שמריה, כמי שחב חובות נאמנות לבעלים, נכון גם לגבי ברנשטיין וביתר שאת, שכן ברנשטיין היו מורשי חתימה, מיופי כוח לטפל בעסקיהם בישראל ולמכור את המקרקעין ונושאי משרה בח.ומ.ג. (יוסף היה מנהל בחברה ומיופה הכוח של החברה למכירת המקרקעין ואילו יעקב היה דירקטור בחברה).
מכוח האמור לעיל, ברנשטיין הם שלוחים של התובעים וכן נאמניהם וחלה עליהם חובת נאמנות כלפיהם, בהתאם לאמור בסעיף 8 לחוק השליחות ופקודת החברות (ועל כך גם ברנשטיין אינם חולקים).
323. סעיף 8 לחוק השליחות קובע, כי השלוח חייב לנהוג בנאמנות כלפי השולח וכי חלות עליו החובות המפורטות בסעיפים (1)-(5) לחוק השליחות (אין מדובר ברשימה סגורה). עיון בחובות המוטלות על השלוח, מעלה כי מעבר להפרת חובת תום הלב וחובת הנאמנות הכללית החלה עליהם כלפי גוטמן, הפרו ברנשטיין לפחות שלוש מהחובות המפורטות בסעיף 8; הם לא גילו לגוטמן כל ידיעה ולא מסרו להם כל מסמך הנוגע לנושא השליחות [ס"ק (1)]; הם קיבלו טובות הנאה משמריה, ללא הסכמת גוטמן [ס"ק (3)]; הם השתמשו לרעת גוטמן בידיעות ובמסמכים שבאו לידם עקב השליחות, ופעלו במצב של ניגוד בין טובת גוטמן ובין טובתם שלהם וטובתו של שמריה [ס"ק (5)].
כנושאי משרה בחברה חלות על יוסף ויעקב גם החובות אשר בסעיף 254(א) לחוק החברות, התשנ"ט-1999, הקובע:
"254 (א) נושא משרה חב חובת אמונים לחברה, ינהג בתום לב ויפעל לטובתה, ובכלל זה -
(1) יימנע מכל פעולה שיש בה ניגוד עניינים בין מילוי תפקידו בחברה לבין מילוי תפקיד אחר שלו או לבין ענייניו האישיים;
(2) יימנע מכל פעולה שיש בה תחרות עם עסקי החברה;
(3) יימנע מניצול הזדמנות עסקית של החברה במטרה להשיג טובת הנאה לעצמו או לאחר;
(4) יגלה לחברה כל ידיעה וימסור לה כל מסמך הנוגעים לענייניה, שבאו לידיו בתוקף מעמדו בחברה".
הסעיף קובע את הכלל לפיו "נושא משרה חב חובת אמונים לחברה, ינהג בתום לב ויפעל לטובתה" וכן מפרט חובות המוטלות על נושא המשרה (גם זו אינה רשימה סגורה). מהאמור לעיל עולה, בבירור, כי ברנשטיין הפרו חובות אלה; הם לא נמנעו מפעולות שיש בהן משום ניגוד עניינים בין מילוי תפקידם בחברה לבין ענייניהם האישיים [ס"ק (1)]; הם לא נמנעו מניצול הזדמנות עסקית של החברה במטרה להשיג טובת הנאה לעצמם או לאחֵר (שמריה) [ס"ק (3)]; הם לא גילו לחברה כל ידיעה ולא מסרו לה כל מסמך הנוגעים לענייניה, שבאו לידיהם בתוקף מעמדם בחברה [ס"ק (4)].
מכוח סעיפים 256(ג) ו- 283(ב) לחוק החברות וכן סעיף 9(א) לחוק השליחות, רשאית החברה לבטל כל פעולה שברנשטיין ביצעו כלפי אדם אחר. ככל שהצד השלישי ידע (או היה עליו לדעת), על הפרת חובת האמונים רשאית החברה גם לתבוע פיצויים.
324. לפיכך, חבים ברנשטיין ושמריה, בהשבה של כל אשר קיבלו במסגרת מכירת המקרקעין וכן חבים הם בפיצוי התובעים על כל נזק שנגרם להם בגין הפרת חובות האמון שהם חבו כלפי התובעים. בנוסף, חבים הם (ביחד ולחוד עם שמריה) בפיצוי התובעים בגין כל הנזק שנגרם להם בשל העוולות הנזיקיות שביצעו ובראשם עוולת התרמית, גם אם הנזק עולה על מה שהם קיבלו.
טענת התובעים לאחריות ברנשטיין בגין רשלנות
325. ברנשטיין טוענים, כי טענות התובעים לרשלנות של יוסף ויעקב בפרויקט פרדס חנה, בגינן הוגשה הודעה לצד השלישי, נזנחו בסיכומי התובעים ולכל היותר נטענות ברקע, באופן מצומצם מאד. לגופו של עניין הם טוענים, כי ממילא לא הוכחה רשלנות. גם אם קיימת רשלנות מצד יוסף, בכך שהוא לא הזמין שומה עדכנית לגבי שווי מגרשי כפר יונה - כל מגרש לפי גודלו ותכונותיו, הרי ממילא, תביעת רשלנות לגבי מקרקעי כפר יונה התיישנה זה מכבר, לאור כך שהמכירות האחרונות נעשו בשנת 2005, בעוד שהתביעה הוגשה בשנת 2014. עוד נטען, כי ההחלטה על המכירה התקבלה עוד בשנת 1996/1997, כי המהלכים נעשו על ידי עו"ד אבוחצירה מול דוד וכי דוד עצמו לא דרש כי תוזמן חוות דעת שמאית.
בנוגע למכירת מקרקעי פרדס חנה נטען, כי אם קיימת רשלנות בכך שהם נמכרו במחיר נמוך ממחיר השוק, תוך הפרת חובת הזהירות לבדוק את השטח ולקבל נתונים מדויקים יותר, הרי גם דוד ועו"ד פינקלשטיין אחראים לכך, בהיותם מנהלי העיזבון של מריה וכן בתוקף תפקידיהם בחברה ובמתן יעוץ משפטי לחברה. (פסקה שלישית מלמטה בעמ' 2 לסיכומי ברנשטיין).
326. התובעים ציינו בסיכומי התשובה שהגישו, כי הם לא זנחו את טענת הרשלנות וכי הם עומדים על כל הטענות שנטענו על ידם בכתב התביעה. לטענתם, הם הוטעו על ידי הנתבעים לגבי המחיר הריאלי של המגרשים, בוודאי בכל הנוגע למגרשים שרכשו שמריה וילדיו ובכל הנוגע להתנהלות ברנשטיין כלפי שמריה, לרבות אי קבלת שומות עדכניות.
327. נוכח המסקנות הברורות אליהן הגעתי, בדבר פעולתם של נתבעים 3-1 בתרמית ובהפרת חובות אמון, אין צורך שאדון בטענתם החלופית של התובעים, לרשלנות מצד הנתבעים.
בקשת הפירוק של ח.ומ.ג
328. בטרם סיום פרק זה, אתייחס בתמצית לבקשה הפירוק של ח.ומ.ג, אשר הוגשה על ידי דוד ביום 11.4.2018, בתיק פר"ק (מחוזי תל-אביב) 18280-04-18 (להלן: "בקשת הפירוק") ולעיקר טענות הצדדים בנוגע לבקשה זו.
329. ברנשטיין הם שביקשו (ביום 2.7.18, במסגרת בקשה 127 בתיק) להגיש את בקשה הפירוק, על נספחיה, כראיה בתיק, ללא צורך בחקירות נוספות. הבקשה הוגשה לאחר שהסתיימה הגשת הסיכומים בתיק ובהחלטתי מיום 2.9.18, מהנימוקים המפורטים בה, נעתרתי לבקשה. בין היתר ציינתי, תוך שהפניתי אל דברי ברנשטיין בבקשה להגשת הראייה, לפיהם: "אין מדובר בראייה המצריכה שמיעת עדותו של עד זה או אחר וחקירתו על דוכן העדים, אלא מדובר בהודאת בעל דין של התובעים דכאן, בעצמם...", כי המסמכים יוגשו ללא חקירות. הוספתי ואמרתי, כי חרף דברים אלה של ברנשטיין, בטיעוניהם, לרבות בתשובתם לתגובת התובעים, התייחסו ברנשטיין גם למסמכים שאינם מהווים הודאת בעל דין.
בסופו של דבר, על אף שציינתי כי ספק רב בעיניי אם, לפי המבחנים שנקבעו בפסיקה לעניין הגשת ראייה נוספת, יש מקום להיענות לבקשה, הרי נוכח הסכמת התובעים נעתרתי לה, תוך שהבהרתי כי אין בכך כדי לאשר את הרלבנטיות של המסמכים הכלולים בה, או כדי לקבוע מהו משקלם וכי, ככל שיהיה צורך, אתייחס לכך במסגרת פסק הדין.
330. בקשת הפירוק על נספחיה, צורפה לתגובת התובעים, שהוגשה לתיק בית המשפט ביום 29.8.18 וסומנה ה/2. בעקבותיה, אפשרתי לצדדים להגיש טיעונים משלימים, ללא דירוג ביניהם.
לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, סבורה אני כי אין בבקשת הפירוק או בנספחיה, כדי לשנות דבר ממצאיי וממסקנותיי הנ"ל.