המסקנות שמבקשים ברנשטיין להסיק מהאמור בנספחים 2 ו- 3 לבקשת הפירוק, בדבר מידורם של טרז ושל ז'אן-ז'ק, הן מרחיקות לכת ומנוגדות לעמדה שהציגה טרז בתיק זה, מה גם שממילא אין הדבר רלבנטי למרמה בה התנהלו הנתבעים בפרשה זו, כפי שפורט לעיל.
334. לא ניתן ללמוד מנספח 14 לבקשת הפירוק, כי לאמנה המשפחתית לא הייתה כל חשיבות בעיני גוטמן (כטענת ברנשטיין). נספח 14 הוא מכתב שנכתב על ידי בא כוחו של דוד כחלק מהליך הפירוק ובמסגרתו מפציר עורך הדין בצד שכנגד לקדם את הליך הפירוק. בסעיף 7 למכתב נאמר כי מערכת היחסים בין בעלי המניות מחייבת פירוק החברה וכי "בהליך הפירוק ניתן להכריע ביעילות ובמהירות בכל השאלות השנויות במחלוקת הדדיות, ובכל הקשור למימוש נכסים ו/או חלוקת תמורות ביניהם". מדובר באמירה כללית, אשר לא ברור ממנה מהי דרך המימוש עליה מדובר; לא ברור שהיא מדברת על מכירה לצדדים שלישיים; לא ברור שהיא מתייחסת לכל הנכסים, כולל אלה בישראל, ואין בה כדי לערער, ולו במקצת, את אשר קבעתי בנוגע לאמנה המשפחתית, כמפורט לעיל.
למעשה, מבקשת הפירוק עולה, כי בין הצדדים דובר על חלוקה של נכסי החברה בין בעלי מניותיה, ולא על מכירתם לצדדים שלישיים. בסעיף 20 לבקשת הפירוק נכתב, כי בשיחה בין עורכי הדין של הצדדים "הוסכם על ניהול מו"מ לשם פירוק מוסכם של החברה וחלוקת נכסיה בין דוד ואחיו (הם בעלי המניות)" ולקראת סוף בקשת הפירוק (בסעיף 53) נכתב: "... הדרך המשפטית היחידה שבה ניתן לבצע את ההפרדה היא באמצעות פירוק החברה וחלוקת נכסיה בין בעלי מניותיה". בניגוד גמור לרושם שניסו נתבעים 4-1 ליצור בטיעוניהם בעניין זה.
טענות התובעים בנוגע למיסוי הכרוך בפירוק ולמשמעותו, לא הוכחו וממילא הקשר שהם מנסים לעשות בין כך ובין ייעוץ המס, נפרם עוד טרם נקשר.
335. לא מצאתי כל סתירה בין האמור בתגובת דוד להמרצת הפתיחה (נספח 10ב' לבקשת הפירוק), בנוגע לעו"ד פינקלשטיין ובין תיאור חלקו של עו"ד פינקלשטיין במכירת המקרקעין, כפי שהובא בפניי במהלך שמיעת הראיות בתיק זה.
גם בשאר הטענות שהועלו על ידי ברנשטיין בנוגע לבקשת הפירוק ולנספחיה לא מצאתי ממש. אינני שותפה לפרשנות שמנסים ברנשטיין לתת לאמירות כאלה ואחרות, שחלקן מוצא מהקשרן וחלקן בלתי רלבנטי לענייננו.
טענת הנתבעים לאשם תורם של דוד, בשל רשלנות
336. אני דוחה את טענת הנתבעים לפיה יש להטיל אשם תורם על דוד, בשל כך שהוא לא בדק את המחירים, לא ביקש שיזמינו חוו"ד שמאית וכו'. אילו היה מדובר רק ברשלנות מצד הנתבעים 3-1 ואילו הנתבעים היו חושפים בפני דוד, בזמן אמת, את ההסכמים הנוספים עם מקורות וס.א.ל ואת ההסכמים עם אלרז, על הסכומים הנקובים בהם, ייתכן שהיה מקום לטענה שיש להטיל אחריות כלשהי על דוד. אך לא זה המצב. נתבעים 3-1 לא חשפו את כל הנתונים בפני דוד, הציגו בפני מצגי שווא מהותיים ופעלו כלפיו בתרמית.
337. הרמאי אינו יכול ליהנות מכך שהמרומה לא בדק כראוי את פעולותיו ולא חשף את רמייתו, בעת התרחשותה;
ככלל אין מקום להפחית דבר מחיוב ההשבה של המזיק, בגין אשם תורם - מקום בו הניזוק התעשר ישירות ממעשה המרמה שביצע, גם אם עקרונית, סעיף 68 לפקודת הנזיקין יכול לחול על העניין. לאותה תוצאה ניתן להגיע גם מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. אין "לזַכּוֹת" את המתעשר ממעשה מרמה שביצע, בהשתתפות כלשהי מצד הניזוק או אדם אחר אשר, בהתרשלותו, לא מנע את המרמה.
לפיכך, אין צורך שאדרש לשאלה אם דוד התרשל בכך שנתן אמון בלתי מסויג בברנשטיין ולא פיקח, כראוי, על פעולותיהם (ואינני קובעת ממצא בעניין זה), שכן במקרה של תרמית מצד המזיק, אין לדבר על "אשם תורם" של הניזוק. פשיטא, שגנב אינו יכול לטעון נגד השומר מדוע, ברשלנותו, אפשר את הגניבה ולתבוע ממנו שיפוי בגין כספים אותם חויב לשלם לבעלים, בגין גניבתו. הרמאי אינו זכאי לשיפוי או להשתתפות, בנזקי רמאותו. "אדם שגזל איננו יכול לטעון לאשם תורם מצד הנגזל" - ע"א 9178/12 המכללה האקדמית הערבית נ' ח'יר (24.9.2015).
ראו ניתוח מקיף של סוגיה זו בפסק דינו של כבוד השופט מלצר בעניין אפל - ע"א 9057/07 דוד אפל ואח' נ' מדינת ישראל (2.4.2012), שם, פסקה 61 ואילך.
לא ארחיב בעניין ואסתפק בכך שאציין, כי עוולת התרמית "נופלת" בגדרו של המקרה השני אשר נכלל בקבוצה השנייה של המקרים שנמנו על ידי כבוד השופט מלצר בעניין אפל, היינו - מקרה בו "יצירת הנזק מתרחשת בד בבד עם תוספת של רווחה ממשית למזיק", כאשר תוספת הרווחה למזיק "דומה במאפייניה לנזק שנגרם לניזוק".
338. כאלו הם המקרים אשר נדונו בהליך זה; הנתבעים - המזיקים, פעלו בתרמית מול התובעים. כתוצאה מכך הם גרמו לתובעים נזק ממון ובד בבד העשירו את קופותיהם, שלהם. גם אם, בנסיבות הספציפיות של המקרה דנן, לא כל הממון שנגזל מהתובעים במעשי התרמית והגזל, מצא דרכו לכיסיהם של הנתבעים, מאפייני תוספת הרווחה שצמחה לנתבעים, הם מאותו סוג ממש, של ההפסד שנגרם לתובעים עקב מעשיהם. מדובר, אפוא, במקרה אשר כונה על ידי בית המשפט העליון בעניין אפל, "מקרה העברה", בו הקשר בין תוספת הרווחה שצמחה לנתבעים ובין הנזק שנגרם לתובעים, הוא קשר "עמוק".
בהקשר לכך יש להבהיר, כי בגדר עוולת התרמית על פי סעיף 56 לפקודת הנזיקין ולצורך קביעת הפיצוי המגיע לניזוק, "אין התניה כי אותו נזק ממון יועבר למזיק" (עניין אפל, פסקה 67). על התכלית של דיני הנזיקין, ההולמת גישה זו, ראו עניין אפל, פסקה 69 ואילך.
339. על פי סעיף 68(ב) לפקודת הנזיקין, בשקלו אם להטיל אשם תורם על הניזוק ואם כן - באיזה שיעור, יפעיל בית המשפט שיקולי צדק "בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק, תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק". בית המשפט העליון, בעניין אפל, הבהיר, כי שיעור זה יכול להיות גם 0% והוסיף, כי כך יש לקבוע, בדרך כלל, כאשר עסקינן בעוולת תרמית (שם, פסקאות 63 ו- 67).
בענייננו, חומרת מעשיהם של ברנשטיין, אשר ניצלו את האמון הרב שגוטמן נתנו בהם ואת הקרבה ששררה ביניהם במשך שנים רבות וחומרת מעשיו של שמריה, אשר ניצל את ההזדמנות וחבר לברנשטיין, כאשר שלושתם רימו את התובעים במשך תקופה ארוכה, בשני הפרויקטים, גזלו את כספם ושלשלו לכיסם כספים רבים, על חשבונם של התובעים (ולולא נחשפו היו גוזלים מהתובעים כספים רבים נוספים), מצדיקה כי שלושת אלה יישאו, ביחד ולחוד, במלוא הנזק שנגרם לתובעים, גם אם לא כל הנזק הגיע, בסופו של דבר, לכיסיהם.
"אמונאי המסב נזק לנהנה, אגב הפרת החובה כלפיו, חייב לפצותו על הנזק שנגרם לו עקב ההפרה" ראו סעיפים 256(ב) ו- (ג) לחוק החברות וסעיף 9(ב) לחוק השליחות - ליכט, דיני אמונאות, חובת האמון בתאגיד ובדין הכללי (הוצאת בורסי 2013) (להלן: "ליכט"). באשר לסוג הפיצוי, מבהיר ליכט, בהסתמך על פסק הדין בעניין קוסוי - ע"א 817/79 קוסוי נגד בנק י.ל. פויכטונגר בע"מ (9.7.1984) (להלן: "עניין קוסוי"), כי בדין הישראלי השאלה היא שאלת הצפיות, כפי שהיא נקבעת בהקשר לסעיפים 36-35 לפקודת הנזיקין (שם, סעיף 240 בעמ' 365-364).
בענייננו, אין ספק שהנזק שנגרם לתובעים היה בתחום הצפיות של הנתבעים. דברים אלה נכונים, לגבי כל המקרקעין, לרבות מגרשי אלרז.
הוכחת היקף המרמה והנזק
340. התובעים לא הוכיחו, מהו הסכום הכולל שכל אחד מהנתבעים 3-1 נטל לכיסו. הראיות לעניין כספים שנלקחו הן החשבונית על סך של 807,000 ₪ ודברי שמריה לחוקר, לפיהם הוא לקח לעצמו 12 מיליון ₪ וברנשטיין קיבלו, אף הם, נתח יפה (20-10 אלפים ₪ עבור כל מגרש). עם זאת, משהוכחה המרמה, ובכלל זה - מכירת המקרקעין עקב מצג השווא של ייעוץ המס, שהציגו ברנשטיין, יש לחייב את ברנשטיין ושמריה בכל הנזק שנגרם לתובעים, ללא קשר לשאלה כמה כספים הגיעו לכיסו של מי מהם.
כאמור, ברנשטיין, כמי שמוטלות עליהם חובות אמון כלפי התובעים, בשל היותם שלוחיהם ונושאי משרה בח.ומ.ג, חבים בכל הנזק שנגרם לתובעים בשל מעשי הרמייה והפרת האמונים של שמריה, גם אם הם לא היו ערים למלוא הסכומים ששמריה קיבל ועתיד לקבל, מהעסקאות במקרקעין.
341. אציין, כי כאשר שמריה מדבר (בתמליל 9 עמ' 55): על סכומים של מיליון וחצי שקל וכן על 30-25 אלף ₪ מכל מכירה, הוא מתכוון, ככל הנראה, לעו"ד אבוחצירה ולא לברנשטיין. הדבר עולה מכלל האמור בעמוד זה.
342. לגבי ברנשטיין אומר שמריה בתמליל 9 עמ' 55, כי הם "קיבלו גרושים" (ביחס לעורך הדין). במקומות אחרים הוא מציין את הסכומים שקיבלו ברנשטיין והם, אמנם, קטנים מאלה שהוא שילם, לדבריו, לעו"ד אבוחצירה. ברור מדבריו שהוא שילם לברנשטיין גם על כל מכירה בכפר יונה, אך לגבי כפר יונה הוא אינו נוקב בסכום. סיכומו של דבר - מהראיות עולה, ששמריה וברנשטיין "גבו" לכיסם סכומים המגיעים למיליוני שקלים, אך לא ניתן לדעת בדיוק כמה.
343. ממילא, הסעד העיקרי אותו מבקשים התובעים, הוא פיצוי על הנזק שנגרם להם בגין עצם מכירת המקרקעין ובגין מכירתם במחירים מופחתים מהערכת שווים על פי חוות דעת שמאיות וסעד זה כולל בחובו גם את הסכומים אשר הוכח ששמריה וברנשטיין נטלו לכיסם.
התובעים זכאים לסעד נזיקי של פיצוי בגין תרמית, גזל והפרת חובות האמון שהנתבעים 3-1 חבו כלפיהם. התובעים תובעים, למעשה, פיצויי הסתמכות (שמטרתם היא להעמיד את הניזוק במצב בו הוא היה לולא בוצעה כלפיו העוולה), היינו - את ההפרש בין המחיר בו נמכרו המקרקעין לבין שווים האמיתי בעת המכירה. סעד זה "בולע", כאמור, את סעד ההשבה, שכן הסכומים ששולמו לברנשטיין שולמו מתוך "הקופונים" שנגזרו ממכירת המגרשים. בכלל זה תובעים התובעים פיצוי על עצם מכירת המקרקעין שלא הייתה מתרחשת לולא ייעוץ המס הכוזב.
תביעת ברנשטיין (שכנגד) נגד התובעים ונגד עו"ד פינקלשטיין והודעת צד ג' ששלחו ברנשטיין לעו"ד פינקלשטיין.
344. ברנשטיין הגישו תביעה שכנגד, נגד התובעים ונגד עו"ד פינקלשטיין ולה שני ראשים;
האחד - תביעה נגד התובעים ונגד עו"ד פינקלשטיין, לפיצויים בגין הפסקת ההתקשרות עמם, שלטענתם נגועה באי חוקיות ובמעשי מרמה מצד דוד וכן ברשלנות ובהפרת חובות בעל תפקיד מצד דוד ועו"ד פינקלשטיין.
השני - תביעה נגד התובעים, לשכר טרחה למשך 7 שנים קדימה, ממועד פיטוריהם.
בנוסף, שלחו ברנשטיין הודעת צד ג' נגד עו"ד פינקלשטיין ונגד דוד (להלן: "הצדדים השלישיים") ובה טענו, כי אם ייקבע שעליהם לפצות את החברה, יהא על הצדדים השלישיים לשפותם בכל סכום בו יחויבו ובכל הוצאותיהם בגין כך.
הפסקת ההתקשרות
345. נוכח ממצאי בתביעה העיקרית, אין כל צורך שאפרט את הטענות הרבות שנטענו נגד הנתבעים שכנגד ונגד הצדדים השלישיים. אציין רק, כי נגד עו"ד פינקלשטיין נטען, בין היתר, שהוא התרשל בתפקידו, נתן ייעוץ לא נכון בדבר האפשרות למנות את יעקב כדירקטור בח.ומ.ג ואף הפר חובות נאמנות בהן הוא חב כלפי עיזבונה של מריה וכלפי החברה ובכך גרם לברנשטיין נזק. כלפי דוד נטענו טענות דומות ובין היתר - שהוא הפר חובותיו כדירקטור בחברה וכמנהל עיזבונה של מריה וכן, כי הוא זה אשר קיבל את כל ההחלטות המהותיות באשר למכירת המקרקעין ולכן, כך נטען - האחריות מוטלת עליו.
346. כן טענו ברנשטיין, כי התובעים וכן עו"ד פינקלשטיין חבים להם פיצויים בגין הפסקת ההתקשרות עמם והאופן בו היא הופסקה. לטענתם, היה על גוטמן לברר את החשדות נגדם, בטרם פיטרו אותם, באחת. כן נטען, כי עו"ד פינקלשטיין, אשר היה מעורב בעסקת פרדס חנה, יכול היה להפריך את חשדם של גוטמן נגדם וכי בנסיבות הנטענות בתביעה העיקרית (המוכחשת) היה על דוד ועל עו"ד פינקלשטיין, כמנהלי עיזבונה של מריה, לפנות אליהם ולבקש מהם הבהרות באשר לחשד שעלה. כן היה עליהם, כך נטען, לפנות אל בית המשפט לענייני משפחה ולבקש אישור לפטר אותם ובמחדלם לעשות כן הם מעלו בתפקידיהם והפרו חובות אמון וזהירות המוטלות עליהם מכוח תפקידיהם.
נטען, כי עקב מעשיהם ומחדליהם של התובעים, הופסקה התקשרותם של ברנשטיין עם החברה, שלא כדין, תוך גרימת נזקים ופגיעה בשמם הטוב ולכן עליהם לפצותם, ביחד ולחוד, בסכום של 3,964,800 ₪, שהוא סך השכר, במשך 7 שנים לעתיד, שהיה מגיע להם לולא פוטרו. בנוסף על כך נדרש פיצוי בסכום של 750,000 ₪ בגין עוגמת נפש שגרמו להם פיטוריהם.
347. לא מצאתי בסיכומיהם של ברנשטיין התייחסות של ממש לתביעתם נגד עו"ד פינקלשטיין. כל שטענו ברנשטיין (בסעיף 131 לסיכומיהם) הוא, כי בהתנהלותו, הפר עו"ד פינקלשטיין את חובותיו המקצועיות כעורך דין וכמנהל עיזבון וכי "תלויות ועומדות נגדו הן הודעת צד שלישי והן תביעה שכנגד". במצב דברים זה אני קובעת, כי ברנשטיין זנחו את התביעה שכנגד נגד עו"ד פינקלשטיין וכי יש לדחותה.
ממילא, גם לולא זנחו ברנשטיין את תביעתם זו, היה מקום לדחותה; אין לנותן שירות זכות קנויה להמשיך ולתת שירות. התובעים היו חופשיים להפסיק את ההתקשרות עם ברנשטיין, מכל סיבה שהיא ואף ללא סיבה. גם אם" בנסיבות אחרות, לא ניתן היה לעשות זאת לאלתר, התביעה "לצפי" של 7 שנות שירות נוספות בעתיד, לא רק שאיננה מעוגנת בזכות כלשהיא, אלא שהיא מופרכת על פניה.
כמובן שנוכח קביעתי לפיה יוסף ויעקב הונו את התובעים והפרו את חובות הנאמנות שהיו מוטלות עליהם, ברי כי אין הם זכאים להמשך תשלום שכרם או לפיצוי כלשהו. משגילו התובעים את מעשיהם, לא ניתן היה לצפות אלא לפיטוריהם לאלתר.
348. כך, גם לא ברור מהי עילת התביעה נגד עו"ד פינקלשטיין בעניין זה. אין כל בסיס לטענה לפיה עו"ד פינקלשטיין אחראי, בדרך כלשהי, לפיטוריהם של ברנשטיין. לא הוכח כל קשר סיבתי בין החלטת התובעים לפטר את ברנשטיין, או בין האופן בו נעשה הדבר, לבין מעשה או מחדל כלשהו של עו"ד פינקלשטיין ולא הוכח כי מעשה כלשהו של עו"ד פינקלשטיין היה משנה את החלטת התובעים או את התנהלותם בעניין זה ואף אין זה סביר שכך היה קורה.
בלשון המעטה אומר, כי הטענה לפיה בשל ייעוץ לא נכון של פינקלשטיין מונה יעקב דירקטור בחברה (דבר שאפשר לו, לטענת ברנשטיין, לבצע את מעלליו) מוטב היה שלא הייתה נטענת.
טענת אשם תורם נגד עו"ד פינקלשטיין
349. ברנשטיין טוענים (לגבי מכירת מקרקעי פרדס חנה), כי עו"ד פינקלשטיין התרשל ולכן יש להטיל עליו "אשם תורם" למעשיהם, ולחלק ביניהם את האחריות. גם טענה זו יש לדחות;
לא הובאה כל ראייה למעורבות כלשהי של עו"ד פינקלשטיין בקביעת מחירי ההסכמים והעסקאות. המשימה של בדיקת הנתונים והבאתם בפני דוד הוטלה על ברנשטיין ולא על עו"ד פינקלשטיין. תפקידו של עו"ד פינקלשטיין התמצה בחלק המשפטי של החוזים ובשאר העניינים הוא סמך על ברנשטיין, ביודעו שדוד סומך עליהם.
כך, גם לא הובאה ראייה כלשהי לכך שהסכמי מקורות וס.א.ל, בהם נקבעו מחירים אחרים, הובאו בפניו או שהוא ידע עליהם. למעשה, ההיפך הוא הנכון; יעקב העיד כי הוא "איננו זוכר" אם עו"ד פינקלשטיין היה בפגישה בה נדונה שאלת המחיר (עדותו בעמ' 242 שו' 15) ויעקב אף הגדיר עצמו כמי שהיה "המקשר" בין יוסף לדוד ובין עו"ד פינקלשטיין ובין דוד (עדותו בעמ' 266 שו' 7 ואילך).
350. אין, לטעמי, משמעות לשאלה אם עו"ד פינקלשטיין קיבל חוזים מוכנים ורק העיר להם הערות [כטענת עו"ד פינקלשטיין בעדותו (עמ' 242-241 ועמ' 329 שו' 11-10)], או שהוא ערך את החוזים (כטענת יעקב בסעיפים 81-80 לתצהירו]. גם יעקב לא טען שעו"ד פינקלשטיין היה מעורב בבירור מחיר המכירה. עם זאת, לעניין המהימנות אציין, כי מהמיילים (נספחים כט'-ל לתצהירו של יעקב) עולה, שגרסתו של עו"ד פינקלשטיין, בעניין עריכת החוזים, היא הנכונה. מהמיילים ברור, שיעקב היה זה ששלח לעו"ד פינקלשטיין את הנוסחים הראשונים ויעקב היה זה ששלח לעו"ד פינקלשטיין נוסחים מתוקנים. כך נעשה גם כאשר אלרז החליטו לחלק את המגרשים ביניהם באופן שונה מאשר חשבו תחילה, כפי שהראיתי בסעיף 264 לעיל.
מהמסמכים (לרבות נספח יט' לתצהירו של יעקב) עולה, עוד, כי המגעים בין עו"ד פינקלשטיין לבין עו"ד רוב, בא כוחה של מקורות, נגעו לתוכן המשפטי של ההסכמים ולא לתוכן הכלכלי שלהם. בעובדה שהתמורה של 288,000 ₪ נזכרה בטיוטות שהועברו לעו"ד פינקלשטיין אין ולא כלום שהרי, כאמור, גובה התמורה נקבע על ידי ברנשטיין מול גוטמן ולא היה נתון, כלל, לבדיקתו של עו"ד פינקלשטיין (תצהיר עו"ד פינקלשטיין סע' 181-175). עו"ד פינקלשטיין העיד, כי מאחר שהמחיר היה גבוה מזה אשר צוין בחוות דעתה של בן פורת, הוא נראה לו סביר.
351. אמנם יעקב טען, גם, שהיה "קו פתוח" בין דוד לבין עו"ד פינקלשטיין, אולם לא הונח כל בסיס לטענה זו. נהפוך הוא; ניהול מכירת המקרקעין הופקד בידי ברנשטיין, שהיו נושאי משרה בחברה והופקדו בידיהם ייפויי כוח. אין ולוּ מייל אחד בין דוד לבין עו"ד פינקלשטיין, בעוד שקיימים מיילים רבים בין דוד לבין יעקב (שלחלקם עו"ד פינקלשטיין מכותב). בנוסף, כאשר עו"ד וייסמן, פנה אל דוד (כמתואר בסעיף 22 לעיל), דוד לא העביר את פנייתו ישירות אל עו"ד פינקלשטיין, אלא העביר אותה אל יעקב וביקש ממנו לסדר את העניין עם עו"ד פינקלשטיין, דבר המצביע על נכונות טענת עו"ד פינקלשטיין, לפיה דוד ראה את יעקב כבעל דברו לעניין מכירת המקרקעין.
352. בנוסף, יעקב עצמו העיד, כזכור, שהם (ברנשטיין) היו עושים את הבדיקות ושהם העבירו לדוד את הנתונים וגם עו"ד אבוחצירה העיד שהוא קיבל את הנתונים מברנשטיין. עו"ד פינקלשטיין לא נזכר, כלל, בהקשר זה. העובדה שעו"ד פינקלשטיין היה מעורב בתיק עמר (רק בהליכי הערעור) ואולי היה חשוף לחוות הדעת השמאיות שהוגשו שם, אינה מצביעה על מעורבות כלשהי בקביעת מחירם של מגרשי פרדס חנה.
משהציג יעקב בפני עו"ד פינקלשטיין את מחירי העסקאות, כמחירים אשר כבר סוכמו, על דעתו של דוד, לא ניתן לבוא בטענות לעו"ד פינקלשטיין, כעורך הדין המייצג בעסקאות ומטפל בצד המשפטי שלהן, שהוא לא בדק את המחיר באופן עצמאי. אינני סבורה שיש צורך שאדרש לטענה לפיה עו"ד פינקלשטיין היה צריך לבחון את העסקאות ביסודיות, בשל היותו מנהל העיזבון של מריה ולמחלוקת בין הצדדים, אם המקרקעין אשר הועברו בהורשה לחברה, אך ההעברה טרם נרשמה, עדיין היו חלק מהעיזבון. גם אם עו"ד פינקלשטיין התרשל בעניין זה (ואינני קובעת כך), משאין מחלוקת שהוא לא ידע על התרמית, לא לקח בה חלק ולא נטל כספים לכיסו, אין הנתבעים זכאים לחלוק עמו את הנזק שגרמו.
353. לא למותר להדגיש כי, בניגוד לדבריו לגבי ברנשטיין, שמריה איננו מדבר על עו"ד פינקלשטיין כמי שידע על הקנוניה ועל התרמית או כמי שקיבל "נתח" מהגזלה. גם לא נטען ובוודאי שלא הוכח שהוא ידע על הסך של 807,000 ₪ ששמריה נתן ליוסף, בידיעתו של יעקב.
יתירה מזו - לא רק ששמריה לא כלל את עו"ד פינקלשטיין בחבורה שקיבלה שלמונים, אלא שבתשובתו לשאלה מפורשת של החוקר, הוא אמר שעו"ד פינקלשטיין לא ידע "על הקומבינות" ואף הוסיף הסבר: "הוא עורך דין חדש, הוא לא ייצג בכפר יונה" (תמליל 9 מיום 19.6.13 עמ' 61-60). תשובתו זו אף תומכת בטענות התובעים לפיה "הקומבינות" החלו כבר במכירת מקרקעי כפר יונה.
354. כאמור, מי שערך את הבדיקות בנוגע למקרקעין ולשווים, היו ברנשטיין. אך גם אם נאמר, כי היה על עו"ד פינקלשטיין לבדוק בעצמו אם המחיר סביר, בטרם נתן ייעוץ לדוד בעניין זה, אין מדובר בתרמית מצדו, אלא ברשלנות. כפי שכבר ציינתי לעיל, אין הרמאי יכול לחלוק את נזקי רמאותו, עם אחֵר שבגין התרשלותו לא נחשפה רמאותו.
גם אם היה מקום לטענת רשלנות נגד עו"ד פינקלשטיין, לא מפי הנתבעים היא צריכה להישמע. כאמור - משנקבע כי מעשי הנתבעים מעשי תרמית הם, אין הם יכולים להיתלות ברשלנותו של עו"ד פינקלשטיין, אשר גם אותו הם רימו ואין הם זכאים לכל שיפוי ממנו.
355. גם בעובדה שמעשי ברנשטיין ושמריהו, יכולים להיחשב גם כמעשים רשלניים, אין כדי להועיל לנתבעים, שכן מעשיהם של ברנשטיין (ושל שמריה) אינם מהווים "רק" רשלנות, אלא הם מעשי מרמה של ממש. הדרגה החמורה של המעשים - התרמית "בולעת" את הרשלנות והיא זו "שנותנת את הטון" בסוגיה זו.
עו"ד פינקלשטיין אמנם לא ניזוק ממעשיהם של הנתבעים, אולם הראיות מצביעות על כך שברנשטיין ושמריה הונו גם אותו, תוך שהם סומכים על האמון שנתן בהם, עקב ידיעתו את היחסים המיוחדים שבין ברנשטיין לבין גוטמן והיכרותו את מידת האמון שגוטמן נתנו בברנשטיין. אמנם, עו"ד פינקלשטיין העיד שהוא התרשם ששמריה נותן את הטון ושעל פיו יישק דבר וייתכן שהוא שגה בכך שלא פנה לדוד בעניין זה, אולם מחדלו לעשות כן אינו עולה כדי תרמית.
בנסיבות מקרה זה לא יכול להיות ספק, כי התנהלותם של הנתבעים 3-1, כפי פורטה לעיל, חמורה לאין שיעור מהתנהלותו של עו"ד פינקלשטיין ואין כל הצדקה שהוא, אשר לא פעל במרמה ולא נטל כספים לכיסו, שלא כדין, יישא בחלק מהנזק שהם גרמו.
מאחר שברנשטיין (ושמריה) רימו את התובעים ולמעשה - הונו גם את עו"ד פינקלשטיין, אין הם זכאים לשיפוי מהם. ההחלטה הצודקת והנכונה, בנסיבות העניין היא, חיוב הנתבעים לשאת בכל הנזק שמעשיהם גרמו לתובעים.
356. לפיכך, ונוכח ממצאי ומסקנותיי בתביעה העיקרית וכן מכל הטעמים דלעיל, יש לדחות את התביעה שכנגד, נגד עו"ד פינקלשטיין וכן את ההודעה שנשלחה אליו על ידי ברנשטיין.
כך גם יש לדחות את התביעה שכנגד, נגד התובעים, ככל שהיא נוגעת לפיצויים שהתבקשו בה וכן את ההודעה שנשלחה אליהם על ידי ברנשטיין.
תביעת ברנשטיין לשכר טרחה (במסגרת התביעה שכנגד)
רקע ונתונים
357. לטענת דוד, השכר שסוכם בין יוסף לבין הוריו היה שכר חודשי גלובלי (אשר התעדכן מעת לעת) בגין ניהול נכסי גוטמן בישראל והוא לא היה זכאי לתמורה נוספת, מכל סוג שהוא, בין מגוטמן ובין מכל גורם אחר, בגין כל פעולה שביצע, לרבות מכירת הנכסים.
358. התובעים טוענים (ואין על כך מחלוקת), שיוסף השתכר, תחילה, 10,000 ₪ לחודש. בתחילת שנת 2010 סוכם כי שכרו יועלה לסך של 12,000 ₪ (3,000 יורו) וכאשר יעקב הצטרף למשרדו של אביו, סוכם שהסכום יתחלק בין שניהם, לפי ראות עיניהם. החל מאוקטובר 2010 היה יעקב אמור לקבל שכר דירקטור בסך של 10,000 ₪ לחודש (2,000 יורו), (סע' 32-31 לתצהירו של יעקב). דוד טען בתצהירו (סעיף 17), כי עבור עריכת הדיווחים של כפר יונה שילם יוסף ליעקב, מכספי החברה, 800 ₪ ו- 1,000 ₪. אין חולק, שברנשטיין היו מושכים את שכרם מכספי החברה, ללא צורך בחתימת גוטמן.
359. ברנשטיין טוענים, כי השכר הנ"ל היה נמוך מהמקובל עבור השירותים שנתן יוסף לגוטמן, על היקפם הרחב. נטען, כי גוטמן הבטיחו ליוסף שעם הפסקת עבודתו ישולמו לו "פיצויי פרישה" או "מענק הפסקת התקשרות", בסכומים נדיבים, על בסיס מספר שנות העסקתו בחברה.
כן נטען, כי יש להקיש זאת מהסדר פרישה שעשו גוטמן עם מר ז'לבר ביסמוט (אשר נתן להם שירותים) לפיו, לאחר 25 שנות עבודה הוא קיבל מענק פרישה בסך של 250,000 יורו (10,000 יורו עבור כל שנת עבודה) וכי לכן, יוסף זכאי למענק בסך של 290,000 $ בשל 29 שנות עבודתו עבור גוטמן. בנוסף, כך נטען, דוד הבטיח ליוסף תשלום בשיעור של 10% מהתמורות נטו אשר יתקבלו בגין מכירת מקרקעי כפר יונה.
אעיר, כי טענה זו תמוהה ביותר, נוכח טענת ברנשטיין לפיה מכירת מקרקעי כפר יונה נעשתה בניצוחה של מריה, אשר קיבלה את כל ההחלטות, בעוד שדוד הצטרף רק בהמשך.
360. לגבי יעקב נטען, בין היתר, שהוא דרש תשלום עבור השעות הרבות אשר השקיע במכירת מקרקעי פרדס חנה וכי בישיבה שהתקיימה במלון דן אכדיה בהרצליה, ביולי 2010, בנוכחות דוד, טרז וסופי, סוכם עם יעקב כי החברה תשלם לו עבור השנים 2007 עד סוף 2008, שכר גלובלי של 22,500 יורו וכי ישולם לו באופן מידי, סך של 112,000 ₪+מע"מ. בנוסף סוכם, כי החל מחודש ינואר עד חודש אוגוסט 2009 ישולם לו סך של 8,000 יורו לחודש ובשלב ראשון ישולם סך של 10,000 ₪ לחודש.
בסך הכול, כך נטען - הייתה החברה צריכה לשלם ליעקב סך של 256,000 יורו. מסכום זה יש לנכות סך של 302,500 ₪ (שהם 60,500 יורו), כך שנותר לתשלום סך של 218,000 יורו, שהיה אמור להיות משולם לו עם תום פרויקט פרדס חנה, אך הדבר לא נעשה.
361. תחילה אציין, כי נוכח ממצאי ומסקנותיי בתביעה העיקרית, ברנשטיין אינם זכאים לתשלום שכר טרחה כלשהו, מעבר למה שכבר שולם להם (ולמעשה - יכולים היו התובעים לדרוש את החזר כל השכר ששולם להם בתקופה בה ברנשטיין פעלו במרמה כלפי התובעים).
שכרם של ברנשטיין (כמו גם העמלה של שמריה עבור תיווך ו/או יזמות), הם רווח שהופק תוך הפרת חובות נאמנות, על פי חוק השליחות ועל פי חוק הנאמנות ולכן ברנשטיין ושמריה אינם זכאים להם. ראו: סעיף 10(ב) לחוק השליחות, הקובע כי "השולח זכאי לכל ריווח או טובת הנאה שבאו לשלוח בקשר לנושא השליחות". שכר שהיה מגיע לנאמן, בגין הנושא שנמסר לנאמנות שהופרה, הוא בגדר טובת הנאה שהופקה בקשר עם ההפרה ולכן טובת הנאה זו נשללת ממנו - ליכט, שם, סעיף 233, בעמ' 357-356. ראו גם סעיף 15 לחוק הנאמנות, הקובע כי: "ריווח שהפיק נאמן שלא כדין עקב הנאמנות, דינו כחלק מנכסי הנאמנות".
362. מעבר לנדרש ורק לשם השלמת התמונה, אתייחס לגופן של הטענות.
דיון בתביעות לשכר טרחה -
363. תביעת יוסף לא הוכחה כלל ועיקר, אפילו לא לכאורה. יוסף לא הגיש תצהיר ולא העיד והטענות נטענו על ידי יעקב בעלמא והן אף מהוות עדות שמיעה.
העובדה שמר ביסמוט שעבר, במשך שנים רבות, בשירותם של התובעים, קיבל את אשר קיבל איננה אומרת שכך סוכם עם יוסף ואיננה אומרת שיוסף זכאי למענק דומה. דוד הסביר, בעדותו (ודבריו לא נסתרו), כי המענק ניתן למר ביסמוט בשל רצונה של מריה, על מנת שיוכל לרכוש לעצמו דירה בנתניה, זאת - לאור כך שמר ביסמוט ליווה אותה בעת מחלתה, כבן משפחה. לדברי דוד וטרז מר ביסמוט היה כאח צעיר למריה (עדות דוד בראשית עמ' 35 ועדות טרז בעמ' 105 שו' 10-5).
364. ברנשטיין טוענים, כי בפגישה במלון דן אכדיה בהרצליה, שנערכה בחודש יולי 2010, סוכם ביניהם שכ"ט נוסף וכי הסיכום הועלה על הכתב (נספח נא' לתצהירו של יעקב). לטענת ברנשטיין, המסמך נכתב בכתב ידה של טרז, והוא משקף את אשר סוכם בין הצדדים לעניין שכר טרחתם של ברנשטיין, אולם דוד לא חתם עליו מאחר שהוא לא רצה שייערכו מסמכים בכתב.
365. בניסיון לבסס טענותיהם, מפנים ברנשטיין למוצג נ/11 הכולל שני מיילים: מייל שכתב רו"ח אמיר לעו"ד בלטר, ביום 25.8.2011 ובו ביקש לקבוע את שכר טרחתו, בשלב זה, "לפי הערכות קודמיו" וכן מייל נוסף שהוא שלח לעו"ד בלטר ביום 30.8.2011, אשר נכתב לאחר שיחתו עם דוד ובו הוא מודיע לעו"ד בלטר, כי הוא הסכים לתת לדוד הנחה בשכר הטרחה.
על מייל זה כתב רו"ח אמיר, בכתב ידו, כי "באוגוסט 2012, לאחר כ- 8 חודשים של דו-שיח, הסכים דוד בפגישה במלון דן אכדיה, להעלות את שכה"ט ב- 10K נוספים. לא הסכים רטרואקטיבית, רק מאוגוסט 2012".
ברנשטיין טוענים, כי מדובר באותו דפוס התנהלות, כפי שהתנהל דוד עם ברנשטיין, המעיד על כך שדוד לא הסכים לעגן את ההסכמים בכתב.
366. אומר, תחילה, כי טענתם הגורפת של ברנשטיין לפיה גוטמן סירבו לחתום על מסמך כלשהו, לא הוכחה. נהפוך הוא; הוגשו מסמכים אשר נחתמו על ידי החברה ועל ידי דוד וכן על ידי טרז וז'אן-ז'אק - פרוטוקול מועצת מנהלים של החברה מיום 8.7.2009, בדבר התחלת שיווק מקרקעי פרדס חנה (נספח 6 לתצהירו של דוד); החלטת החברה בדבר הסמכויות שניתנו ליוסף - מכתב בכתב ידה של טרז (נספח א'2 לתצהירו של יעקב) מסמך בדבר זכויות החתימה בבנק בישראל (נספח א'4 לתצהירו של יעקב); הודעה ליורשים בחתימת טרז וז'אן-ז'ק (נספח ח' לתצהירו של עו"ד פינקלשטיין); ופרוטוקולים של החברה בחתימת דוד.
367. לא נעלמה מעיניי טענת ברנשטיין לפיה גוטמן לא רצו כל דיווח בכתב מחמת חשש משלטונות המס בצרפת, אולם הטענה אינה עולה בקנה אחד עם חתימת דוד על מסמכים בנוגע לרכוש גוטמן בישראל וממילא, ברנשטיין נפגשו עם גוטמן הן בפריז והן בישראל. לפיכך, גם אם היה לדוד חשש כלשהו משלטונות המס בצרפת, לא הייתה כל מניעה שדוד יחתום על הסכם שכ"ט (כפי שהוא חתם על ייפויי כוח לברנשטיין בעניין הנכסים בישראל), תוך שההסכם יישאר בידי יעקב, אשר בידיו היו, ממילא, כל המסמכים הנוגעים למקרקעי גוטמן בישראל.
368. למעשה, מעו"ד אבוחצירה שמעתי, תחילה, שהוא ביקש מדוד הוראות בכתב לגבי מקרקעי כפר יונה וקיבל הוראות בכתב. בפני העיד, כי הוא לא עבד עם משפחת גוטמן ללא הוראות בכתב (עמ' 186 שו' 26-18).
בהמשך עדותו, שינה עו"ד אבוחצירה טעמו ותמך בגרסת ברנשטיין לפיה דוד לא הסכים להעלות דבר על הכתב. אינני מאמינה לגרסה מאוחרת "ומתוקנת" זו, שנאמרה על ידו לאחר שהבין מה מבוקש שיאמר. כאמור לעיל, עו"ד אבוחצירה, אינו "חשוד", בעיניי, באהדת התובעים והתרשמתי כי, ככל שיכול היה (בלי להזיק לעצמו) הוא ניסה לעזור לברנשטיין.
369. חוסר אמינותו של עו"ד אבוחצירה עולה גם מדבריו בעניין שכר הטרחה שהוא גבה עבור מכירת מקרקעי כפר יונה, מהאופן בו הוא סוכם ומהסתירה בין האמור לגבי שיעור שכר הטרחה בהסכם ג'וי-אל (עמ' 197). דבריו לפיהם "... לא הכל חייב להיות כתוב. אנשי עסקים שעושים עסקים יודעים ללחוץ יד ולהתקדם..." (עמ' 197 שו' 12-11) מדברים בעד עצמם ומצביעים על אופן התנהלותו, ודי לחכימא.
בנוסף, בחקירתו הנגדית הודה עו"ד אבוחצירה שהוא השקיע כספים שהיו מופקדים אצלו עבור משפחת גוטמן. לדבריו, היה מדובר בכספים "קטנים", פחות מ- 100,000 $, אותם הוא השקיע "בטעות" והפסיד (עמ' 200) השקעה כזו מנוגדת, כמובן, לחובותיו של נאמן ומעידה, אף היא, על אופן התנהלותו.
370. בנוסף, בניגוד לטענת ברנשטיין, התברר שעו"ד אבוחצירה עצמו ערך עוד בשנת 2004, רשימה בכתב של כל נכסי המקרקעין של גוטמן בישראל, הערכות שווי ומיסים (מוצג נ/13). לדבריו, הרשימה נערכה לפי דרישת דוד, והוא הראה אותה לו אותה באחד המפגשים האחרונים ביניהם. (עדות עו"ד אבוחצירה בעמ' 131 שו' 35-31 ובעמ' 193 שו' 25-16).
לגבי הנתונים שנרשמו ב-נ/13 אמר עו"ד אבוחצירה, שהוא היה מתייעץ עם יוסף, שהיווה סמכות עבורו לגבי שווי והערכות (עמ' 192 שו' 31-30). לדבריו, מס רכוש לא נכלל בנתונים של נ/13, כי הרשימה נערכה לצורך שיקול אם להעביר את הנכסים, ללא תמורה, בין הדורות ומס רכוש אינו רלבנטי לעניין זה (עמ' 193 שו' 22-21).
371. עו"ד אבוחצירה ציין שהרשימה נ/13 נערכה בעקבות גניבת הקרקע (כפי שעולה מתיק עמר), על מנת לשקול העברת נכסים על שם החברה, לצורכי ניהול וכן לצורך שלטונות המס בצרפת (עמ' 192). עדותו זו והרשימה עצמה, כמו גם מסמך נ/12, שהוא הוראה בכתב לגבי חלוקת הכנסות המקרקעין בין שלושת האחים (שהיה בידי עו"ד אבוחצירה והוגש על ידו), סותרים את טענת ברנשטיין, לפיה דוד לא רצה שיערך דבר בכתב.
טענת ברנשטיין נסתרת גם בעובדה שדוד חתם על ייפויי הכוח ליוסף, למכירת מקרקעי כפר יונה, בפני הקונסול בפריז (שהוא מוסד רשמי, המנהל רישומים). תמהתני, הכיצד מסמכים השמורים אצל קונסול ישראל בפריז חסויים יותר בפני השלטונות בצרפת, מאשר מסמכים השמורים אצל ברנשטיין, שהם נאמניו של דוד.
372. התובעים מודים בכך שברנשטיין ביקשו תוספת שכר, אך לטענתם, הם לא הסכימו לדרישות שהוצגו על ידם (סע' 34 לתצהירו של דוד). טרז אישרה שהיא כתבה את מסמך נא' ומדבריה עולה שהיא נתנה את המסמך ליעקב (ככל הנראה במעטפה סגורה) כדי שישמור עליו, כפי שלדבריה, היא נהגה לעשות (עדותה מעמ' 104 שו' 27 עד עמ' 105 שו' 10). עוד אמרה, כי מדובר בתרשומת אישית וכי היא כתבה את הדברים שיעקב ביקש ממנה - את מה שהוא אמר לה (עמ' 105 שו' 9-8) והוסיפה: "אלה הם רישומים, זה לא הסכם. אלו היו בקשות, הצעות. זה מסמך לא רשמי, לא חתום" (עמ' 105 שו' 29-28).
בעובדה שהסך של 22,500 יורו שולם ליעקב ביום 14.10.2010 (ראו סעיף 113 לתצהירו של יעקב), אין כדי להוכיח הסכמה של התובעים לתשלום, שכן אין חולק שהסכום שולם ליעקב על ידי יוסף, מכספי החברה שהיו בידי יוסף (כפי שהיה נהוג לגבי תשלום שכר טרחתם של ברנשטיין). דוד טען כי התשלום לא נעשה על דעתו ולא הוכח אחרת.
373. דוד אישר בתצהירו (סעיפים 35-34) כי בפגישה במלון אכדיה, ביקש יעקב להגדיל את שכר הטרחה המוסכם, אך לטענתו, לא סוכם דבר. כן סיפר דוד, כי בפגישה שהתקיימה, לאחר מכן, בפריז, בינו לבין יעקב ועו"ד פינקלשטיין, הביא יעקב טיוטה של הסכם שכר טרחה, אולם הוא לא הסכים לָכָּתוּב בה, הן מאחר שסופי (אשתו של יעקב) הוספה כצד להסכם והן נוכח הסכומים שהיו כתובים בטיוטה, אשר גם להם הוא לא הסכים.
למעשה, גם יעקב אישר בתצהירו, שדוד סירב לחתום על הטיוטה. לדבריו, לאחר הפגישה באכדיה, בחודש פברואר 2011, הוא נסע עם עו"ד פינקלשטיין לפריז, שם הם נפגשו עם דוד. הוא הכין טיוטה של הסכם שכ"ט בגין פרדס חנה, שאמור להיות משולם בסוף הפרויקט, אשר נמסרה לדוד. לטענתו, דוד לא חתם על הטיוטה וביקש להשאירה אצלו בתירוץ ש"אין לו זמן". בין אם דוד מסר סיבה, כזו או אחרת, לסירובו לחתום ובין אם לא מסר כלל סיבה, מעצם הסירוב לחתום עולה העדר הסכמה של דוד לאשר כתוב בטיוטה שהביא יעקב.
374. ברנשטיין טוענים כי קיימות מספר אינדיקציות לכך שנספח נא' היווה סיכום ולא רק דרישה של ברנשטיין (כפי שטען דוד).
האחת - הסכום שסוכם, עם רו"ח אמיר עבור עבודתו (מוצג נ/11), שהוא (32,500 ₪+מע"מ לחודש) תואם את הסך של 8,000 יורו שנרשם בנספח נא'. לדבריהם, הסכום ב- נ/11 סוכם עם רו"ח אמיר, לאחר שהוא כתב כי הוא מבקש לקבוע את שכר טרחתו לפיה הערכות קודמיו.
השנייה - הסכום של 22,500 יורו, שולם ליעקב על ידי יוסף, ביום 14.10.10.
השלישית - גם עו"ד פינקלשטיין קיבל 160 יורו (200 $) לשעת עבודה, גם זאת - ללא הסכם בכתב. אם מחשבים שעתיים עבודה ביום ו- 25 ימי עבודה בחודש, מקבלים סך של 8,000 יורו.
הרביעית - העובדה שיעקב הגיע לפריז עם טיוטת הסכם, תומכת, לטענת ברנשטיין בכך שמוצג נא' הוא סיכום ולא בקשה של ברנשטיין.
לא ניתן לקבל טענות אלה, המבוססות על חישובים מאולצים ולא על ראיות המעידות שהדברים שנרשמו בפתק אכן סוכמו על דעת שני הצדדים. כך, למשל, בפתק כתוב 30 שעות בחודש ולא 50 שעות וכן נכתב שכר באחוזים עבור ניהול נכסים בחיפה ובתל אביב (ראו גם עדותה של טרז בעמ' 105).
375. אבהיר, עוד, כי נכונוּת של דוד לדון עם ברנשטיין על העלאה בשכר טרחתם, אינה מהווה הוכחה לכך שסוכם על העלאת שכר, כפי הרשום בפתק. יעקב לא הוכיח כי דוד הסכים לסכומים הכתובים במסמך או בטיוטה ולא הוכיח מה היה השכר הראוי. נוכח עדותו של רו"ח אמיר, האמינה עליי, בדבר מצב נכסי החברה, כפי שהוא מצא אותם ובדבר הפעולות שהוא מבצע במסגרת המוטל עליו, ספק אם השכר שהתובעים שילמו לו יכול לשמש אינדיקציה לשכר שהיה מגיע לברנשטיין (או מי מהם) לולא הונו את התובעים (ראו עדותו של רו"ח אמיר בעמ' 183-170).
376. מכל מקום, כאמור - צודקים התובעים בטענתם, כי גם אם ברנשטיין היו זכאים לשכר נוסף, הרי נוכח המרמה והפרת האמון שביצעו כלפי התובעים, אין הם זכאים לשכרם ועליהם אף להשיב את השכר ששולם להם וכן כל טובת הנאה שקיבלו מצד שלישי (יש לציין, כי השבת השכר לא נתבעה).
377. בשולי הדברים אציין, כי טענותיהם של התובעים לפיהן ברנשטיין שילמו, מכספי החברה, עבור עבודות שבוצעו בבתיהם הפרטיים, לא הוכחו. טענות אלה, הנסמכות על שיחות שערך החוקר עם שני בעלי מקצוע מהוות עדויות שמיעה בלתי קבילות, באשר אותם אנשי מקצוע לא הובאו להעיד. העובדה שסופי אישרה שהיא הזמינה עבודה פרטית מאחד מאותם בעלי מקצוע (עמ' 236) איננה משנה את מסקנתי, שכן היא לא אישרה ששכרו שולם מכספי החברה. לפיכך, אני דוחה את הטענות.
378. נוכח כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה שכנגד, לשכר טרחה.
אציין כי במסגרת התביעה שכנגד תבעו ברנשטיין גם פיצויים בגין לשון הרע, עקב החשד שהעלו התובעים נגדם וכמעט שאין צורך לומר, כי אין בדרישה זו כל ממש וכי יש לדחותה.
תביעת שמריה (שכנגד) נגד ח.ומ.ג - הצהרתית, להעברת 4 המגרשים על שמו וכן כספית, לתשלום דמי תיווך ושכר ראוי
379. בתביעתו שכנגד טוען שמריה שהוא זכאי לשכר ראוי, כיזם, אשר קידם את מקרקעי החברה בחדרה, ברעננה ובפרדס חנה והביא לעליית ערכם. בגין כך הוא תובע שכר ראוי בסך 1,180,000 ₪.
בנוסף, תובע שמריה דמי תיווך בגין העסקאות עם ס.א.ל., בסך של 2%+ מע"מ ובסך הכול - סך של 1,024,778 ₪+ מע"מ (1,209,378 ₪) וכן פיצוי מוסכם בסך 20,000 ₪.
380. אומר בקצרה, ללא שיש צורך שאדרש לפרטי התביעה שכנגד, כי נוכח כל שהוכח נגד שמריה וכל האמור לעיל, תביעה זו מהווה עזות מצח של ממש. שמריה הפר את חובות הנאמנות המוטלות עליו, הונה את התובעים, במשך שנים, גזל את כספם ואף פעל במרמה, בניגוד עניינים ובהפרת נאמנות, עת רכש עבורו ועבור ילדיו, את 11 המגרשים הפרטיים. מדבריו לחוקר עולה שהוא אף תכנן "לעשות קומבינה" גם בנוגע למקרקעי רעננה. (ראו עמ' 32 לתמליל מיום 11.6.13).
בנסיבות אלה, לא רק ששמריה אינו זכאי לשכר טרחה, או לכל תשלום שהוא מהתובעים, אלא עליו להשיב את כל אשר קיבל במסגרת המרמה ולפצות את התובעים על הנזק שנגרם להם בגין מעשיו.
מאחר שקבעתי כי הסכמי המכר של ארבעת המגרשים הפרטיים שנעשו עמו, בוטלו כדין, נדחית גם תביעתו לסעד הצהרתי בנוגע אליהם.