המלומד קדמי, בספרו "על הראיות" מהדורה משולבת ומעודכנת תש"ע-2009, חלק רביעי עמ' 1778, סיכם כך את ההלכה: "הגישה המקובלת היא אפוא: שמידות ההוכחה הן שתיים בלבד; ומשמעותן אינה משתנה מעניין לעניין. לעומת זאת - משקלן הסגולי ('כמותן או רצינותן') של הראיות הדרושה, משתנה בהתאם לחומרתו ולרצינותו של העניין הטעון הוכחה" וכך הדבר, למשל "במשפטים שנושאם תרמית או הונאה" (ההדגשה - במקור).
מצבו של יוסף והעדרו מההליך
30. בנוסף, טוענים ברנשטיין, כי גם לאור כך שנבצר מיוסף לקחת חלק בהליך בשל מצבו הרפואי, יש להטיל על התובעים נטל הוכחה מוגבר, כפי זה המוטל על תובע כלפי נפטר.
31. התביעה הוגשה בשנת 2014, בעת שיוסף היה בן 88. ברנשטיין טענו, כי בשל מצבו הרפואי אין הוא יכול להשיב לשאלונים ולהעיד, מחמת סכנה לחייו. הוגש תיעוד רפואי (נ/29).
התובעים לא ביקשו לחקור את הרופאים לגבי התיעוד הרפואי ולא ביקשו לבדוק את יוסף באמצעות רופא מטעמם. לפיכך, יש לקבל את טענת "הנבצרות" שהעלה ולקבוע כי יוסף אכן לא יכול היה לתת תצהיר ואף לא יכול היה להופיע לדיונים ולהעיד.
משכך - אין לזקוף לחובת יוסף את חוסר מעורבותו בהליך ויש לבחון את הראיות שהובאו, גם בשים לב לכך שיוסף לא יכול היה לקחת חלק בהליך.
32. הנה כי כן, במקרה דנן מוטל על התובעים "נטל מוגבר" להוכחת טענותיהם נגד הנתבעים בדבר תרמית, הונאה והפרת חובות אמון. כובדו של נטל זה צריך שיבוא לידי ביטוי באיכות, במשקל ובעוצמה של הראיות הנדרשות.
לאחר ששמעתי את הראיות ונתתי דעתי לכל טיעוני הצדדים סבורה אני שהתובעים עמדו בנטל המוגבר המוטל עליהם וכי מארג הראיות אשר הובא בפניי, ממלא אחר הרצינות והעוצמה הנדרשת להוכחת טענותיהם נגד הנתבעים.
האמנה המשפחתית וההחלטה למכור את המקרקעין
33. בפרק זה אפרט את טענות הצדדים באשר לסיבה שהביאה את גוטמן להחליט על מכירת המקרקעין. לטענת התובעים, ההחלטה על מכירת המקרקעין התקבלה, בניגוד למדיניות משפחתית שלא מכרו מקרקעין בישראל, ורק בשל ייעוץ מס כוזב שניתן לגוטמן על ידי יוסף ולאחר מכן על ידי יעקב וכי לולא כזב זה הם לא היו מוכרים את המקרקעין.
הנתבעים מכחישים את הטענה בדבר ייעוץ מס כלשהו ואף טוענים כי לא הייתה לגוטמן מדיניות שלא למכור קרקעות בישראל.
34. בבסיס טענות התרמית שבפי התובעים עומדת טענה ראשונית, לפיה הם כלל לא רצו למכור אדמות בישראל. התובעים טענו, ואף הוכיחו, כי המדיניות המוצהרת של חיים ומריה גוטמן, במשך כל השנים, הייתה "תמיד לרכוש מקרקעין אבל לעולם לא למכור" (סעיף 38 לתצהירה של טרז) וכי סמוך לפני פטירתו של האב, חיים גוטמן, גובשה במשפחה, ביוזמתו, "אמנה משפחתית" (להלן: "האמנה המשפחתית" או "האמנה"), הקובעת, כי יש לרכוש נכסים בישראל, אך לא למכרם.
לטענת גוטמן, הם מכרו את המקרקעין, רק משום שלאחר הפשרתם לבנייה על ידי הרשויות, אמרו להם יוסף, ולאחר מכן גם יעקב, שעומד להיות מוטל מס רכוש בשיעור 10%, לשנה, משווי המגרשים (להלן: "המס" או "מצג המס"), כך שלמעשה, בתוך 10 שנים יכרסם המס בערכם של המגרשים, עד כדי אובדן ערכם.
הנתבעים טוענים כי גרסה זו איננה אמת וכי היא הומצאה במטרה לחזק את טענת המרמה שבפי התובעים. לאחר ששקלתי את הראיות, שוכנעתי באמיתות טענת התובעים.
35. האמנה המשפחתית עצמה הוגשה לתיק בית המשפט (נספח 5 לתצהירו של דוד) ותוכנה אכן מעיד על מדיניות משפחתית, כאמור. איש מהנתבעים לא סתר את האותנטיות של המסמך.
על המדיניות המשפחתית הנ"ל, שגובשה באמנה, העידו דוד וטרז. גם עדותו של עו"ד אבוחצירה, אשר ייצג את המשפחה בתקופה בה נמכרו מקרקעי כפר יונה, תומכת בכך.
36. דוד העיד שאמו מריה סיפרה לו שיוסף שכנע אותה למכור את מקרקעי כפר יונה, למרות האמנה וכי לאחר מכן יעקב אמר לו זאת בעצמו. לדבריו, הוריו ובעקבותיהם גם הוא ואחיו, נתנו בברנשטיין אמון מלא ומוחלט (סעיף 48 לתצהירו ועדותו בעמ' 22 ובעמ' 82) והלחץ שהופעל עליהם על ידי ברנשטיין נשען על אמון זה. דוד הסביר כי, במובן מסוים, לחץ מסוג זה הוא לחץ הרבה יותר אפקטיבי מלחץ שמופעל על בסיס איום או כוח. (עמ' 82 שו 21-20).
לדברי טרז, עוד כשמריה הייתה בחיים נאמר לה, לאמה ולאחיה, "שיהיו מוטלים עלינו מיסים של כ-10% לתשלום כל שנה, ושבתום 10 שנים סה"כ היה מאד גבוה, כמעט ערכו המלא של המגרש". זו העצה שהם קיבלו "ממנהל החשבונות" ובגלל זה הם החליטו למכור. עוד העידה, כי "... העצה הייתה למכור והייתה לוחצת". עוד אמרה, כי חוץ מייעוץ המס לא היה לחץ נוסף למכור את המקרקעין (עדותה מעמ' 94 שו' 32-עד עמ' 95 שו' 5).
כן הצהירה טרז, בתצהירה (סעיפים 37-36 לתצהיר), כי במהלך שנת 2007, יעקב החל להפעיל עליהם לחץ כבד למכור את מקרקעי פרדס חנה (כזכור, יעקב הצהיר שהוא החל לעבוד עם אביו מול גוטמן, בשנת 2005, אולם הוא הצטרף למשרדו של יוסף כבר בינואר 1997, שעה שמכירת מקרקעי כפר יונה החלה רק בסוף שנת 1997).
37. עדויותיהן של דוד ושל טרז אמינות עליי. לטעמי, בעובדה שבנסיבות אלה הם הסכימו למכור את המקרקעין, אינה סותרת את האמנה המשפחתית. שהרי, מדובר במדיניות ולא באיסור מוחלט למכור מקרקעין, בשום מצב ובשום נסיבות. ברי, כי תשלום מס רכוש שנתי, בשיעור של 10% משווי מקרקעין, כך שבמהלך 10 שנים יאבד רוב ערכם, מהווה שיקול שיש בכוחו לגבור על מדיניות משפחתית לפיה אין מוכרים אלא רק קונים קרקעות בישראל.
38. אמנם, צודקים הנתבעים בטענתם לפיה, עדותם של דוד וטרז על הדברים אשר שמעו מאמם מריה היא עדות שמועה, אך זאת - רק לגבי אמיתות תוכן הדברים. לגבי עצם אמירת הדברים, היינו - עצם העובדה שמריה אמרה להם שזה היה הייעוץ שניתן לה על ידי יוסף, עדותם היא עדות ישירה וקבילה. ראו, קדמי "על הראיות", חלק שני, בעמ' 567, וכן ת"א (מחוזי מרכז) 4736-11-10 ג'יזל קדוש נ' מרדכי אלמלח (15.10.2015) והדברים ידועים.
בנוסף, עדותו של דוד לפיה, יוסף אמר לו דברים אלה ועדותה של טרז לפיה, יעקב אמר לה אותם דברים הן, כמובן, עדויות ישירות וקבילות והן אמינות עליי.
39. למעשה, לא רק מפי דוד וטרז שמענו על המדיניות שגובשה באמנה המשפחתית. שמענו על כך גם מיוסף עצמו, אם כי לא במסגרת תביעה זו, אלא במסגרת תביעה אחרת. עדותו שם תומכת, למעשה, תמיכה מלאה, בגרסת גוטמן לגבי האמנה המשפחתית ומשמעותה.
התברר, כי מקרקעי גוטמן בפרדס חנה חלקה 13/1+2+3 בגוש 10121 (להלן: "החלקה") נמכרו, בעבר, על פי מסמכים מזויפים, ללא ידיעת גוטמן וללא הסכמתם. בגין כך הגישו ז'אן-ז'אק ומריה תביעה אזרחית, נגד נתבעים רבים וביניהם יצחק עמר (ת"א 10885/97 בבית המשפט המחוזי בחיפה - להלן: "תיק עמר"). בתביעה נטען לבטלותה של המכירה שנעשתה, כביכול, מז'אן ז'אק לחברה בשם ו.א. הצפון חברה להשקעות ולמסחר בע"מ וממנה אל עמר ואחרים, תוך זיוף מסמכי המכירה. התביעה הוגשה באמצעות עו"ד אבוחצירה (ראו נספחים ה-ו לתצהירו של דוד), אשר ייצג את גוטמן עד שנת 2004-2003 (עדותו בעמ' עמ' 186 שו' 3).
40. יוסף העיד במסגרת תיק עמר ובעמ' 87-86 לפרוטוקול ישיבה שנערכה, שם, ביום 4.2.2001 (הוגש וסומן כמוצג ת/22), ציין יוסף, שהוא עבד עם משפחת גוטמן משנת 1983 וכי אבי המשפחה, מר חיים גוטמן קבע את מדיניות ההשקעות בישראל, שהייתה "רק לקנות, שום דבר לא למכור. הוא אמר לי שהוא נתן הוראה שאפילו אחרי מותו שלא ימכרו לא פרדסים ולא בתים שנמצאים ברשותם וכך היה" - עד למקרה כפר יונה, בו מכרה המשפחה את הקרקע שהופשרה ביוזמת המועצה.
עוד אמר יוסף, באותה עדות, כי מריה קובעת את כל המדיניות, על אף שפורמלית הקרקע היא על שמו של דוד. דוד משתתף כבן בכור אבל כל ההחלטות מתקבלות על ידי מריה. היא זו שמנהלת הכול ובלי אישור שלה הוא לא היה מוכר את מקרקעי כפר יונה (מעמ' 88 שו' 26 עד עמ' 89 שו' ).
כאשר נשאל אם "נכון ... שללא אישור גב' מריה גוטמן אסור לילדים למכור מקרקעין בארץ שרשום על שמם", השיב: "אסור והם לא עושים את זה" (פרוטוקול עדותו הנ"ל, בעמ' 89 שו' 3-1). אלה דברים ברורים ומוחלטים, התומכים, באופן מלא, בגרסתם של טרז ושל דוד, בעניין זה. יוסף אף אישר, מפורשות, שנאמר לו שהצוואה של האב, חיים גוטמן, הייתה לא למכור נכסים בישראל (עמ' 190 שו' 6).
41. יעקב אישר, בעדותו בפניי בתיק דנן (ראשית עמ' 259, לישיבת יום 6.7.17), שהוא נכח בבית המשפט כאשר אביו יוסף אמר את הדברים הנ"ל. תמוה, אפוא, הכיצד, כאשר נשאל בישיבה קודמת (בה העיד) שהתקיימה בפניי ביום 26.6.17, אם הוא מכיר טענה של גוטמן שיש להם אמנה שלא למכור קרקעות, השיב: "אני לא מכיר טענה כזו. את האמנה הזו ראיתי פעם ראשונה בהליך המשפטי הזה" (עמ' 246 שו' 7-5 לישיבת יום 26.6.17). תשובתו לקושיה זו, כפי שניתנה בישיבת יום 6.7.17 (עמ' 259), הייתה מתחמקת ובלתי אמינה בעליל.
42. חיזוק נוסף לטענת התובעים לפיה ייעוץ המס הוא שהביא אותם להחלטה למכור את המקרקעין, מצוי בעדותו של עו"ד אבוחצירה, אשר ייצג אז את גוטמן.
עו"ד אבוחצירה התייחס, בעדותו בפניי, לנטל המס, כגורם להחלטה למכור את המקרקעין. כאשר נשאל בנוגע לנטל המס, כסיבה למכירה: "ש. האם אי פעם יעצת למי מבני משפחת גוטמן למכור נכסים מחמת נטל מס שיכול לשחוק את ערכם" הוא לא אמר שנושא זה לא היה כלל גורם בהחלטתם, אלא השיב: "אני יעצתי להם מה יהיה נטל המס אם הם מוכרים או לא בהתאם לנתונים שקיבלתי מהאדון ברנשטיין, פשוט הבאתי להם את האינפורמציה בהוראות שלהם, הם היו צריכים לדעת" (עמ' 193 שו' 4-1).
43. בהמשך עדותו ניסה עו"ד אבוחצירה לטעון, כי ההחלטה למכור הייתה בשל הפשרת מקרקעי כפר יונה לבנייה (עמ' 193 שו' 29-26), אך כאשר נשאל מפורשות אם "ההנחיה" (של משפחת גוטמן) הייתה לא למכור נכסים כל עוד הם אינם מופשרים, השיב: "לא, ההנחיה הכוללת זה לא למכור נכסים, בהתנהלות הפנימית, כשיש נטל מס או נטל של הוצאה, את זה הם לא הסכימו באופן עקרוני להתמודד עם זה. אם צריך לשלם, תמכור ונכניס את הכסף לבנק" (כך במקור) (עמ' 190 שו' 13-11).
הנה כי כן - גם לדברי עו"ד אבוחצירה (אשר ניכר היה שאין הוא "אוהד" את התובעים), המדיניות המשפחתית הייתה לא למכור נכסים. אולם, אם צריך לשלם - מוכרים. דברים אלה עולים בקנה אחד עם גרסת דוד וטרז כי נאמר להם שיהא עליהם לשלם מס וכי ההחלטה למכור, הייתה בשל מצג המס, כפי שהוצג בפניהם על ידי יוסף ולאחר מכן גם על ידי יעקב.
בנוסף לכך, עדותו של עו"ד אבוחצירה, לפיה דוד תמיד רצה להיות מעודכן בענייני המיסים ורצה לדעת את כל הפרטים (עמ' 193 שו' 25) מצביעה על החשיבות שגוטמן ייחסו לחיובי המיסים ותומכת בגרסה לפיה ברנשטיין, בהכירם את גוטמן, הבינו שחשש מהטלת מס שנתי, בשיעור שכזה, יגרום להם להסכים למכירת המקרקעין.
44. עו"ד אבוחצירה טען, שהוא לא ידע שניתן לגוטמן ייעוץ לפיו יוטל מס בשיעור 10% (עמ' 191 שו' 30-26). לא נטען ולא הוכח שעו"ד אבוחצירה ידע על ייעוץ המס, אולם, גם אם ידע על ייעוץ כוזב שכזה (ואינני קובעת ממצא בעניין זה) אין לצפות ממנו שיאמר שידע.
טרז אמרה בעדותה בפניי, כי עו"ד אבוחצירה אמר לה שעקב הפשרת מקרקעי כפר יונה לבנייה, צפוי שיוטל עליהם מס בשיעור 10% לשנה. לדבריה, הוא לא נתן לה ייעוץ בעסקים באופן אישי, אבל נתן ייעוץ למשפחה. לשאלה האם הוא נתן ייעוץ למשפחה בקשר עם עסקת כפר יונה השיבה: "כן. זה התחיל בכפר יונה, העצה שהוא נתן לנו היא שהמגרש הופשר לבנייה ושיהיו עליו מיסים של 10% לשנה ושהדבר הכי טוב לעשות הוא למכור את המגרשים כי זה הולך להיות מאד יקר". (בעמ' 101 שו' 15-4). אינני סבורה שדברים אלה עומדים בסתירה לעדותה לפיה יעקב אמר לה שיוטל על המקרקעין מס רכוש בשיעור של 10%, שהרי אנשים שונים יכולים לומר אותם דברים.
45. ברנשטיין טוענים, כי העובדה שטרז שמעה את ייעוץ המס (מיעקב ולא מיוסף) כאשר אמה הייתה בחיים, אומרת שהייעוץ לא ניתן בקשר למקרקעי כפר יונה. אין בטענה זו ממש. בהתחשב בכך שטרז לא הייתה הרוח החיה במכירת המקרקעין, או בפעולות החברה (עמ' 99-98), העובדה שהיא לא שמעה על כך מיוסף, איננה אומרת שיוסף לא נתן ייעוץ כזה.
גם בעובדה שבפגישה עם יעקב, לגבי המחיר בו יימכרו המקרקעין, בה נכחה גם טרז, לא עלה נושא האמנה המשפחתית (עדותה בעמ' 109 שו' 8) אין ולא כלום, שכן פגישה זו התקיימה לאחר שכבר ניתן ייעוץ המס ולאחר שגוטמן כבר השתכנעו והחליטו למכור את המקרקעין בשל ייעוץ זה. מטבע הדברים, לא היה מקום להעלות זאת שוב, אלא לדבר על המחיר והתנאים ואך טבעי היה שדוד ידרבן את יעקב להשיג מחיר גבוה מזה שיעקב הציג בפניו.
בניגוד לטענת ברנשטיין בסיכומיהם, אינני רואה סתירות בין האמור בסעיף 59 לתצהירו של דוד, שם אמר דוד כי עיקר ההסכמות בנוגע למכירת מקרקעי פרדס חנה (אשר פורטו בסעיף 59) גובשו בביקורם של יעקב עם עו"ד פינקלשטיין בפריז, ובין דבריו בעדותו (בעמ' 22 שו' 28-19 ושו' 29-23) בעניין יעוץ המס. בעדותו זו הבהיר דוד, כי ייעוץ המס נעשה עוד לפני הישיבה הנ"ל ולא היה צורך לחזור עליו באותה ישיבה. הפרשנות שניתנה לדבריו בסיכומי ברנשטיין איננה משקפת, נכונה, את עדותו של דוד.
46. בהקשר למכירת מקרקעי כפר יונה אעיר, כי אין מדובר על מכירת מקרקעי כפר יונה "במחטף" (כטענת נתבעים 4-3 בסיכומיהם) כלומר - ללא שהתובעים הסכימו לכך, או ללא שידעו כי המקרקעין יימכרו באמצעות ייפויי הכוח שנתנו בידי יוסף, אלא על מכירתם בתרמית. התובעים החליטו למכור את מקרקעי כפר יונה וחתמו על ייפויי כוח מתאימים, כך שברי שהם כלל לא הופתעו ממכירתם ומכך שנכנס כסף לחשבונם. בנוסף, דברי טרז (בעמ' 109 שו' 30), לפיהם מריה, דוד והיא היו "מדברים על הבעיה ביחד", מצביעים דווקא על נכונות גרסת התובעים בנוגע לייעוץ המס. שאחרת, על איזו בעיה דיברו?
47. יעקב ציין בתצהירו וכן בעדותו בבית המשפט, שעד לשנת 2005 (בה מריה חלתה) הוא פגש את דוד פעם אחת בלבד, במסגרת טיול פרטי שערך עם רעייתו בפריז, שאז הם התארחו בביתה של מריה, לארוחת ערב. לדבריו, בחודש מאי 2005, הוא נפגש עם דוד וטרז, פגישה עסקית על רקע מחלתה של מריה ולכן הוא לא יכול היה לשכנע את מריה או את דוד למכור את מקרקעי כפר יונה, שחלקם הארי נמכר עד שנת 2000. (עדותו בעמ' 244 לישיבת יום 26.6.2017, שו' 12-2).
אכן, מחומר הראיות עולה שיעקב לא היה בקשר עם מריה בעת שגוטמן קיבלו את ההחלטה למכור את מקרקעי כפר יונה וגם אין כל טענה שיעקב היה זה ששכנע את מריה למכרם. הטענה היא, שיוסף היה זה ששכנע את מריה למכור את המקרקעין ושדוד וטרז שמעו את מצג השווא מיעקב לאחר מכן. מכך עולה מעורבות של יעקב במצג השווא (גם אם בדיעבד). מאחר שמקרקעי כפר יונה נמכרו לאחר שיעקב הצטרף למשרד ונוכח כך שגם יעקב השמיע באוזני דוד וטרז את מצג השווא (במקום להביא בפניהם את העובדות הנכונות בנוגע למיסוי ולומר להם שאין כל תכנית להטיל מס בשיעור זה), יש לראותו כשותף למצג השווא שהציג יוסף.
48. עו"ד אבוחצירה העיד, שהיוזמה למכור את מקרקעי כפר יונה הייתה של דוד ושהפגישות בעניין זה עם דוד היו גם לפני חתימת הסכם השיווק עם חברת ג'וי-אל (החברה של שמריה) וגם לאחר מכן (עמ' 186 שו' 6-1). עדותו של עו"ד אבוחצירה לא עשתה עליי רושם אמין והיא אף סותרת את העובדה שבעת מתן ייפויי הכוח מצבה של מריה היה טוב, ואת עדותו של יעקב לפיה מריה הייתה זו שהחליטה על מכירת מקרקעי כפר יונה. יש לציין, כי על אף שמקרקעי כפר יונה היו רשומים על שמו של דוד, מהעדויות עלה כי הרישום היה פורמלי וכי בעיני המשפחה הרכוש היה שייך לכל האחים בחלקים שווים. ראו, למשל, עדותה של טרז אשר אמרה כי, למרות שמקרקעי כפר יונה היו רשומים על שם דוד "הכסף הוא בתוך המשפחה" (עדותה בעמ' 110 שו' 20-21).
49. גם בטענת ברנשטיין לפיה עו"ד פינקלשטיין לא שמע את יוסף או את יעקב נותנים לגוטמן את ייעוץ המס, אין ולא כלום; ברנשטיין דיברו ונפגשו עם גוטמן פעמים רבות שלא בנוכחות עו"ד פינקלשטיין, מה גם שברי כי לא היו נותנים ייעוץ כזה בנוכחות עורך הדין, שהרי סביר כי (בניגוד לגוטמן) עו"ד פינקלשטיין הכיר את המצב המשפטי/מיסויי בישראל.
50. ברנשטיין טוענים, כי האיסור שבאמנה המשפחתית לא היה מוחלט וכי גוטמן רצו למכור נכסים נוספים בישראל - נכס ברחוב הרצל 92 בנתניה ומקרקעין ברעננה. לעניין זה הם מפנים לאמירות ולהחלטות שונות, בנוגע למכירת נכסי מקרקעין של ח.ומ.ג, כדלקמן:
א. פרוטוקול אסיפה כללית של החברה מיום 1.4.2001 (מוצג נ/28), בו מונה דוד כדירקטור לצד אמו. בפרוטוקול זה נכתב כי מריה ודוד יהיו מוסמכים, כל אחד בנפרד, לחייב את החברה לרבות בפעולות בחשבון הבנק וכן בביצוע "פעולות במקרקעין (לרבות רכישת ומכירת נכסים ומתן כל הוראה בקשר לניהולם)...".
הסמכה זו, שהיא הסמכה כללית, המתייחסת לכלל נכסי החברה (ואין חולק שלחברה נכסי מקרקעין נוספים בחו"ל), איננה סותרת את האמנה המשפחתית. פרוטוקול החברה מקנה סמכויות כלליות לדירקטור, על מנת שהחברה תוכל לפעול. בוודאי שהיה בו צורך לשם עסקאות מקרקעין בחו"ל וברי שאין קשר בין סמכויות כלליות שהוקנו ובין מדיניות מכירת הקרקעות בישראל.
בנוסף, מעבר לכך שהאמנה המשפחתית מתייחסת לנכסים בישראל בלבד, היא איננה "הרמטית", בבחינת "לעולם לא". מדובר במדיניות וברי כי ייתכנו נסיבות המצדיקות לסטות ממנה. סביר בעיניי, כי תשלום מס רכוש שנתי אשר, בתוך 10 שנים, יפחית באופן כה משמעותי מערכם של המקרקעין, היווה בעיניי גוטמן, נימוק סביר אשר הצדיק את מכירת המקרקעין, חרף המדיניות.
ב. מסמך נוסף אליו מפנים הנתבעים הוא פרוטוקול ישיבת החברה, מיום 8.7.2009 ובו אישור לנהל מו"מ לגבי נכס של החברה ברח' הרצל 92 בחיפה תמורת מינימום מיליון דולר, עליו חתום דוד עצמו (נספח יב/3 לתצהיר יעקב). מנספחי יב' לתצהירו של יעקב עולה, כי המסמך נוסח על ידי יעקב והועבר על ידו, בפקס, ביום 20.7.2009, לאישורו של עו"ד פינקלשטיין. יעקב טוען, כי ביום 12.8.2009, הוא שלח לדוד, בפקס, את המסמך מתורגם לאנגלית, דוד חתם על הנוסח העברי ושלח אותו עוד באותו יום, בפקס, בחזרה ליעקב (ביום 12.8.2009).
דוד הכחיש שהוא קיבל את הנוסח באנגלית ואמר שהוא חתם רק על הנוסח בעברית של המסמך, ללא שידע על מה הוא חותם וייתכן שלא הסבירו לו הכול. לדבריו, רמת האמון שלו, אז, בברנשטיין הייתה כה גבוהה, עד שהוא חתם גם על מסמכים בעברית, על אף שלא יכול היה לקרוא אותם (עמ' 36).
לכאורה, יש בסיס לטענת יעקב לפיה הוא שלח אל יעקב את המסמך בשני נוסחים (בעברית ובאנגלית), שכן בדף הלווי (נספח יב' לתצהירו) נכתב שמצורפים אליו שני עמודים. אולם, הנוסח האנגלי לא הוחזר (ככל שאמנם נשלח) ורק על הנוסח בעברית יש סימן שהוא הוחזר בפקס.
דוד העיד שהם לא רצו למכור נכס זה ושהוא אמנם לא נמכר עד היום. בחקירתו על ידי בא כוחם של ברנשטיין, סיפר דוד כי, בסיור שהוא ערך בבניין הנ"ל, ביחד עם אחותו טרז, על רקע מחשבה שהייתה להם לעשות במקום מיזם לזכר הוריהם, הם היו בהלם ממצב התחזוקה הגרוע של הנכס (עמ' 24 שו' 29-24). בחקירתו של דוד הוברר כי, במסגרת המחשבה לעשות מיזם לזכר ההורים, ביקרו דוד, טרז וסופי (אשתו של יעקב), בלשכת ראש העיר.
כוונת גוטמן לעשות פרויקט הנצחה להוריהם והפגישה בעניין זה עם ראש העיר נתמכת באמור בתצהירה של סופי (אשתו של יעקב), אשר (על פי עדותה ועדותו של יעקב) עזרה ליעקב בטיפול בחלק מנכסי גוטמן בישראל והנכס ברח' הרצל, בכללם. כוונה זו סותרת את טענת הנתבעים לפיה גוטמן חפצו למכור את הנכס.
נוכח כך, לא אוכל לקבוע כי הייתה לגוטמן כוונה למכור את הנכס, או כי הוכח שדוד אכן היה ער לכך שהוא חותם על החלטה למכור את הנכס.
ג. מקרקעי רעננה - טענת הנתבעים לפיה גוטמן חפצו במכירת מקרקעי רעננה נשענת על כרעי תרנגולת - על רישום בדוח הכספי של החברה לשנת 2015 (לאחר הגשת התביעה) ועל תשלום היטלים בגין המקרקעין, לפי דרישת הרשות המקומית.
רו"ח אמיר, אשר עדותו אמינה עליי, התצהיר, בתצהירו (סומן "A"), כי ידוע לו שגוטמן אינם מתכוונים למכור מקרקעין ברעננה. בעדותו סיפר, כי פנו אליו גורמים שהתעניינו ברכישת מקרקעין של גוטמן ברעננה וכן גורמים שהיו מעוניינים בנכסים אחרים, אולם הוא הודיע להם שגוטמן אינם מתכוונים למכור (עדותו בעמ' 171-170).
בעובדה שבדוחות הכספיים של החברה (מוצג נ/27) נכתב בפרק הרכוש הקבוע: "פרוייקט רעננה", או בכך שח.ומ.ג שילמה היטלי סלילה ותיעול והיטל מים וביוב, בגין קרקעות אלה, אין כדי להראות שהחברה התעתדה למכור את הקרקעות ברעננה. רו"ח אמיר הסביר, שהתשלומים נעשו על פי דרישות תשלום שנשלחו על ידי הרשות ודרישות התשלום שצורפו לתצהירו מעידות על כך.
אציין, כי מדבריו של שמריה לחוקר עולה השיטה בה שמריה מנסה "להיכנס" לפרויקטים, ללא קשר לשאלה אם הקרקעות נמסרו לו לתיווך, אם לאו; שמריה דיבר עם החוקר על מקרקעין נוספים, ברעננה ובחדרה ואמר לו שהוא יכול "לסדר" לו אותם (תמליל 7 עמ' 24 שורות 9-24). לדבריו, ברעננה יש שבעים וארבע דירות, התב"ע מאושרת וצריך להכין תכניות. החוקר שאל אם הוא "מטפל להם בזה" ושמריה השיב: "אני לא מטפל להם, אבל אני יכול להביא לך את זה" החוקר שואל: "דרך מי?" ושמריה עונה: "את הדרך נמצא". בעת ששמריה אמר דברים אלה לחוקר, טרם הוגשה התביעה דנן ושמריה עדיין לא ידע שהתובעים גילו את מעלליו, כך שאם אמנם גוטמן היו מבקשים למכור מקרקעין אלה, שמריה היה אומר לחוקר שהם כן "בידיו".
בנוסף, בעדותו בפניי אישר שמריה שהוא מעולם לא נפגש עם דוד ולא דיבר אתו וטען, כי ברנשטיין ביקשו ממנו לפעול בחדרה וברעננה, מבלי שנתנו בידו ייפוי כוח (עמ' 284 שו' 20-10). אילו היו מבקשים ממנו, בוודאי היו נותנים בידיו החלטות של חברה (שהם בעצמם ערכו) המייפות את כוחו לברר את הנתונים, כפי שעשו לגבי מקרקעי שני היישובים.
51. אני דוחה גם את הסיבות האחרות שהעלו הנתבעים, למכירת המקרקעין; יעקב וסופי טענו, כי גוטמן החליטו למכור את מקרקעי פרדס חנה לאור ההליך בתיק עמר ולאחר שהם נלחמו על הקרקע במשך עשר שנים. (עדות סופי בישיבת יום 26.6.17, עמ' 233 ועדות יעקב בעמ' 251 שו' 24 ועמ' 259 שו' 17-14). בסיכומיהם נטען, כי לאור "ההסתבכויות" בפרשת עמר רצו גוטמן "להיפטר מנכס זה".
אינני מקבלת גרסה זו, שאף איננה סבירה. לאחר סיום תיק עמר ולאחר שתמה האופציה שניתנה לו, לא היו כל "הסתבכויות" בנוגע למקרקעי כפר יונה ולא הייתה לגוטמן כל סיבה "להיפטר" מהמקרקעין.
מדוע שאנשים, אשר ניסו "לגנוב" להם קרקע ואשר הצליחו, במאבק ארוך, להשיבה אליהם, ירצו דווקא למכרה? מדוע שלא ירצו להחזיק בקרקע שסוף סוף הוחזרה להם? שאלה זו מקבלת משנה תוקף בענייננו, נוכח המדיניות המשפחתית לגבי קרקעות בישראל.
יש לציין, בהקשר זה, כי משפחת גוטמן היא משפחה עשירה, מרובת נכסים וכספים וכי היא לא הייתה זקוקה, כלל, לכספי המכירה. בנוסף, במשך כל השנים, למעט מקרקעי כפר יונה ופרדס חנה, גוטמן לא מכרו כל מקרקעין בישראל.
בנסיבות אלה, עצם הפשרת המקרקעין (ללא "ייעוץ המס" שקיבלו), או תיק עמר, אינן נראות סיבות מספיקות למכירה, הגוברות על האמנה המשפחתית. לא רק זאת, אלא שלא נטען ובוודאי לא הוכח, שהיה זה העיתוי הנכון למכירת המקרקעין, מבחינת מקסום התמורה, לעומת מכירתם בשלב מאוחר יותר (או כי עניין זה נשקל, בכלל ולא למותר לציין, כבר כאן, כי שאלת העיתוי היא קריטית, במיוחד במקרקעין שרק הופשרו לבנייה).
מנגד, כאמור - ייעוץ לפיו הם צפויים לשלם מס רכוש בשיעור של 10% בכל שנה, שמשמעותו היא נגיסה כה משמעותית בערך הקרקע, מהווה סיבה סבירה למכירת הקרקע, גם בניגוד לאמנה המשפחתית.
52. לתיק עמר עוד אשוב, אך בשלב זה אציין, כי במסגרת הסדרי פשרה שהושגו בתיק, המכירה הוכרזה כבטלה והמקרקעין נרשמו על שם מריה (נספח ה' למוצגי התובעים). בהמשך, ניתן פסק דין גם נגד הנתבעים האחרים, בתיק עמר, אשר קבע כי המכירה בטלה וכי ההסכם היחיד התקף הוא הסכם מתנה לפיו העביר ז'אן-ז'ק את המקרקעין לאמו מריה.
לא נעלם מעיניי, שהסכם הפשרה בתיק עמר, עם בני משפחת עמר וחברה שבבעלותו, כלל גם הסכם, שנערך ביום 9.7.2000, בין מריה לבין עמר, אשר הִקנה לעמר אופציה (למשך 60 חודשים מיום אישור הסדר הפשרה), לרכוש את כל זכויותיה של מריה בחלקה, תמורת סך של 3 מיליון דולר (כאשר מריה תשלם רק מס שבח ומס מכירה ואילו עמר ישלם את שאר המיסים לרבות היטלי השבחה ופיתוח). עם זאת, האופציה לא מומשה במועדה וגוטמן התנגדו בתוקף להאריך את המועד, דבר המצביע על כך שלא בכסף חפצו, אלא במקרקעין.
53. אני דוחה גם את הטענה, לפיה עצם הסכמת מריה לתת לעמר אופציה, במסגרת הסדר הפשרה בתיק עמר, מעידה על חולשת טענת התובעים בדבר האמנה המשפחתית.
כפי שדוד הסביר בעדותו (שלא על דרך ההתחמקות, כנטען בסיכומי ברנשטיין), הדבר נעשה בעצת יוסף ויעקב וכן בעצת עורך דינם דאז, עו"ד אבוחצירה, לאחר שהם היו קרבן לרמאות (כפי שעולה מתיק עמר). במאמר מוסגר ורק נוכח טענות שנטענו, אבהיר כי בטעות ציין גוטמן, תחילה, כי עורך דינם דאז היה פינקלשטיין, אך בישיבה נוספת, עמ' 94 שו' 8-4, תיקן דוד ואמר, כי כוונתו הייתה לעו"ד אבוחצירה (תוך שהסביר כי עו"ד פינקלשטיין ייצג אותם בערעור לעליון על פסה"ד בתביעה שהגיש עמר נגדם). אלה הן העובדות הנכונות ואין להקנות לטעותו זו של דוד כל משמעות.
בעצם העובדה שהוצעה לעמר אופציה לרכישה, אין כדי לכרסם בגרסת גוטמן לגבי המדיניות המשפחתית ואף לא כדי לומר שגוטמן חפצו למכור את המקרקעין. יש לזכור, כי היה מדובר בהסדר פשרה, שהוצע על ידי עו"ד אבוחצירה (כפי עדותו בת"א 940/07, מחוזי חיפה) ומן המפורסמות הוא, שהסדר פשרה מביא בחשבון את חוסר הוודאות בתוצאות המשפט. עוד יש לזכור, כי האופציה שניתנה לעמר הייתה מוגבלת וכי התובעים לא הסכימו להאריך אותה, על אף תביעה שהגיש עמר בעניין זה (תביעה אשר נדחתה על ידי בית המשפט). בשום פנים ואופן אין ללמוד מכך על רצון למכור מקרקעין בישראל, בכלל, או את מקרקעי כפר יונה, בפרט.
54. ברנשטיין טוענים לחוסר אמינות של דוד, בשל עדותו לפיה, בעת חתימת הסכם הפשרה עם עמר, אמו מריה כבר הייתה חולה וחלשה (היא חלתה בשנת 2005 ונפטרה בפברואר 2006), בעוד שאז היא עוד ניהלה אז את עסקי המשפחה. נראה שדוד טעה בתאריכים; יש לזכור, כי הסכם הפשרה עם עמר נחתם ביום 9.7.2000 (חלק מנספח ה' לתצהירו של יעקב) וזמן קצר לאחר מכן - ביום 1.4.2001, התקבלה באסיפה הכללית של החברה החלטה (בחתימת מריה שאושרה על ידי עו"ד אבוחצירה) למנות את דוד כדירקטור לצדה ולהקנות לו סמכויות כסמכויותיה (מוצג נ/28), כך שטעותו של דוד מובנת.
55. לפי דברי עו"ד פינקלשטיין, עד לביקור שהוא ויעקב ערכו אצל דוד בפריז, בחודש יוני 2008 לשם קיום צוואתה של מריה, הוא לא שמע כלל על הכוונה למכור את מקרקעי פרדס חנה, אך בטרם כניסתם לפגישה אמר לו יעקב שהוא חייב לשכנע את דוד להסכים למכירת מקרקעי פרדס חנה. דברים אלה תומכים בגרסת גוטמן לפיה ברנשטיין שכנעו אותם למכור את המקרקעין. בניגוד לדברי ברנשטיין בסיכומיהם, דוד לא אמר שבפגישה הנ"ל, בפריז, יעקב שכנע אותו למכור את מקרקעי פרדס חנה, אלא הבהיר שיעקב "אמר את זה מראש"; "זה נאמר לפני כן". "זה היה ברור, זו הייתה המטריה משותפת לפרדס חנה ולכפר יונה" (עמ' 22 שו' 28-19).
56. עו"ד פינקלשטיין לא היה מעורב בייעוץ המס והצעתו, בשנת 2008, בשלב של הגשת התביעה הכספית של עמר נגד גוטמן, להמתין עם המכירה עד לסיום התביעה הכספית, על מנת שלא ייראה כאילו גוטמן מנצלים את שינוי הייעוד שנעשה על ידי עמר, איננה מצביעה על מעורבות כלשהי בייעוץ המס. ההחלטה על מכירת מקרקעי פרדס חנה התקבלה עוד קודם לכן ומשהחלטה זו הייתה על השולחן, ייעוץ משפטי להמתין עם המכירה עד לסיום הליכי עמר, הוא ייעוץ סביר.
57. נתבעים 4-3 טוענים בסיכומיהם, כי התובעים החליטו למכור את המקרקעין מאחר שידעו כי יידרשו לשלם היטלי פיתוח בסכומים של מיליוני שקלים. בטענתם זו הם נסמכים גם על דברי דגני לפיהם, כאשר העירייה מפתחת שטח היא מוציאה חיובים (עדותו בעמ' 229 שו' 11 לישיבת יום 13.6.17). טענה זו הועלתה לראשונה בסיכומים, ללא שאיש מהמעורבים טען שהוא הביא עובדה זאת בפני גוטמן, או שזו הייתה הסיבה למכירת המקרקעין וללא שהובא בדל ראיה לכך שגוטמן ידעו זאת בעת שהתקבלה החלטה למכור את המקרקעין. דוד אף לא נחקר על כך, מה גם שהודעת החיוב ת/14 בנוגע למקרקעי כפר יונה, הוצאה רק ביום 9.10.1997, לאחר שכבר הוחלט על מכירת המקרקעין. זאת ועוד - ממילא אין דומה תשלום היטל פיתוח אשר, למעשה, משביח את המקרקעין, למס בשיעור של 10% בשנה, אשר מכלה את ערכם.
58. על פי כל האמור לעיל אני קובעת, אפוא, כי ההחלטה למכירת מקרקעי כפר יונה ופרדס חנה, התקבלה בשל מצג המס הכוזב, שהציגו ברנשטיין בפני גוטמן וכי לולא מצג זה גוטמן לא היו מוכרים את המקרקעין.
59. לאחר שכל הדברים האלה נאמרו, אבקש לומר, כי הסיבה להחלטה למכור את המקרקעין, על אף שיש לה משמעות בהשתלשלות העובדתית של הפרשה וכן בנוגע לתמונה הכללית המתקבלת מהראיות שהובאו, אין היא מהווה חלק בלעדיו אין, בנוגע למעשי התרמית שנעשו באופן בו נמכרו המקרקעין.
גם אם גוטמן היו מחליטים למכור את המקרקעין, ביוזמתם, ללא כל ייעוץ מצד ברנשטיין, עדיין, האופן בו נמכרו המקרקעין - תוך הצגת מצגי שווא בפני גוטמן באשר לערכם, תוך לקיחת סכומים מהרוכשים לכיסיהם של נתבעים 3-1 ותוך מעשי תרמית נוספים, כפי שיפורטו להלן, היה מביא לאותה תוצאה, אליה הגעתי בפסק דין זה. רוצה לומר - מעשי התרמית, הגזל והפרות האמון שנעשו על ידי הנתבעים במהלך מכירת המקרקעין (ללא קשר לסיבה למכירתם) עומדים בפני עצמם ומגבשים את העוולות להן טוענים התובעים ואת זכותם לסעדים שהוענקו להם בפסק דין זה.
הודיית שמריה, בשיחותיו עם החוקר, בביצוע תרמית כלפי התובעים, ביחד עם ברנשטיין
60. כאמור, אחד הנדבכים בהוכחת טענות התובעים, הן הקלטות של שיחות שנערכו על ידי חוקר שנשלח על ידי התובעים לאחר שעלה החשד. ההקלטות בוצעו על ידי החוקר, אשר העיד מטעם התובעים. החוקר שוחח עם מספר אנשים וביניהם שמריה, עמו שוחח החוקר ארבע פעמים.
61. בדבריו של שמריה לחוקר, מודה שמריה, בפה מלא, שהוא רימה את התובעים, הן בכפר יונה והן בפרדס חנה וזאת - בידיעת ברנשטיין ובשיתוף פעולה עמם. מדבריו עולה, בבירור, כי ברנשטיין עצמם היו שותפים למרמה, וקיבלו כספים לכיסם, אם כי לא ידעו עד כמה גדול הסכום הכולל ששמריה תכנן לקחת לעצמו.
לדברים שאמר שמריה אדרש בהמשך, אולם אומר כבר כעת כי מכל אשר נאמר על ידו לחוקר, ברור, לחלוטין, ששמריה התייחס בדבריו הן ליוסף והן ליעקב, אותם הוא כינה "אלה מחיפה". אמנם, לעיתים הוא דיבר בלשון יחיד, אך בדרך כלל הוא עשה זאת, כאשר החוקר שאל את השאלה בלשון יחיד. מכל מקום - מכלל דבריו עולה, כי מדובר בקנוניה משותפת בינו לבין יעקב ויוסף וכי שלושתם (הוא וברנשטיין) היו שותפיו לקנוניה, למרמה, לגזל ולהפרת האמונים (ראו, למשל, תמליל 9 עמ' 52).
62. שמריה הסביר לחוקר שהבעלים של המקרקעין יושב בצרפת ומיופיי הכוח נמצאים בחיפה (תמליל 7 עמ' 21 שורות 1-24). כן סיפר, שהוא עובד עם "אלה מחיפה" הרבה שנים, משנת 1997 - מועד המתאים למכירת מגרשי כפר יונה והוסיף שהם עשו הרבה עסקים (תמליל 7 עמ' 50 שורות 9-24).
בהמשך הוא סיפר שאלה מחיפה הם רואי חשבון ושהם מייצגים את הבעלים למעלה מעשרים שנה (תמליל 7 מעמ' 71 שו' 24 עד עמ' 72 שו' 7). בשיחה נוספת הוא אמר כי שמם ברנשטיין (תמליל 9 עמ' 20 שו' 4-1). גם כאן הוא דיבר בלשון יחיד - בתגובה לשאלת החוקר שנשאלה בלשון יחיד, אך מכלל הדברים שנאמרו על ידו, ברור שהוא התייחס גם ליעקב וגם ליוסף ולא רק ליוסף (כטענת ברנשטיין). בתמליל 9 עמ' 60 שורות 8-24 אמר שמריה שיעקב הוא רואה חשבון ויוסף הוא יועץ מס, שמורשה החתימה היה האב אבל כולם חתומים לו על ייפויי כוח.
אין, אפוא, כל ספק, שכאשר שמריה דיבר על "אלה מחיפה" הוא התכוון לנתבעים 2-1 וכי לגבי שניהם אמר שהם היו מעורבים עמו בקנוניה ובמרמה, הן בכפר יונה והן בפרדס חנה.
63. בנוגע לכספים ש"הרוויחו" ברנשטיין מהפרויקטים אמר שמריה לחוקר ש"אלה מחיפה" "יצא להם יפה מאד, הם התפרנסו יפה מאוד" (תמליל 7 עמ' 51 שו' 6). ובהמשך, בשו' 21: "הם הרוויחו עמלות יפות מאד ...". ובעמ' 56 שורות 15-24: "חוקר: ואלה מחיפה עשו עליו קומבינות? שמריה: בטח שעשו. חוקר: אה? שמריה: בטח". בעמ' 57 שורות 1-24: "חוקר: אלה מחיפה, איך הם הצליח להרוויח? שמריה: אני נתתי להם כסף... חוקר: אה, אתה היית משלם להם כאילו כסף? שמריה: בטח, מוכר והיה לנו הסכם, שעל כל מכירה הם מקבלים איקס". ובעמ' 58 שורות 1-7: "חוקר: אוקי, ויצא להם כאילו מחירים טובים? שמריה: מה, הרוויחו יפה מאוד, מספיק".
64. כן אמר שמריה לחוקר, כי עבור המגרשים שהוא רכש באופן פרטי הוא שילם "להם" סכום של 10,000 ₪ ליח"ד: "... שילמתי להם כסף קטן. חוקר: אה, כסף קטן? שמריה: נתתי להם עשרת אלפים שקל ליחידה. חוקר: (נשמע צוחק) שמריה: (נשמע צוחק), מה אני יכול לעשות?" (תמליל 7 עמ' 70 שו' 17-14). מהקשר הדברים ברור שהוא מדבר על "אלה מחיפה" - על ברנשטיין.
שמריה הבהיר לחוקר שברנשטיין היו שותפים לקנוניה, ידעו הכול והבינו מה קורה וכי דוד לא ידע דבר ואם היה יודע היה כבר מזמן "זורק אותם": "חוקר: הם בכלל הבינו מה שקורה? אהבלים גם אלה. שמריה: הם הבינו, הבינו, אבל ... חוקר: לא אכפת להם? ראש קטן? שמריה: אני, תקשיב, לא ,לא, לא, אני הייתי משתף אותם בכל, הם ידעו הכל (תמליל 7 מעמ' 70 שו' 23 עד עמ' 71 שו' 2). ובהמשך: "חוקר: הצרפתי לא יודע על הקומבינות שהם עשו עליו, הח... החיפאים? שמריה: מאיפה הוא יודע? חוקר: אה? שמריה: מאיפה הוא יודע? אוי ואבוי, אם הוא יודע היה, היה כבר מזמן זורק..." (תמליל 7 עמ' 71 שו' 23-21).
גם בשיחה הבאה (תמליל 8 מעמ' 23 שו' 7-24 עד עמ' 24 שו' 17) סיפר שמריה על הכסף ששילם לברנשטיין, על הכסף שעוד היה צריך לתת להם ועל כך שהם הפסידו בגלל שדוד גילה את מעשיהם ופיטר אותם. לדבריו, הוא שילם לברנשטיין על כל יחידה עשרים אלף ₪, אולי לא עשרים, הוא כבר לא זוכר בדיוק, יש לו הסכם עמם. עוד הוא אומר, שהוא שילם "לאלה מחיפה" כבר כמיליון מאתיים אלף ₪ (תמליל 8 עמ' 23 שו' 23-7).
החוקר שאל אותו אם הוא חייב להם עוד ושמריה הסביר שהוא אינו חייב להם, מאחר שאין לו פרויקט: " אני לא חייב להם כי אין לי פרויקט". ברור מדבריו (כאן ובמקומות אחרים בשיחותיו עם החוקר) שאם גוטמן לא היו מגלים את העניין וממשיכים בפרויקט, הוא וברנשטיין היו לוקחים לכיסם עוד כספים רבים.
לגבי מגרשי אלרז, אמר שמריה שברנשטיין קיבלו עבור כל יח"ד 10 אלפים ₪: "... לא, אני קניתי דרכם, איתם, מה זה? הם קיבלו, אל תדאג. חוקר: אה? שמריה: קיבלו משהו, לא גדול, בכסף קטן. חוקר: כמה הם קיבלו נגיד על מגרש כזה כל אחד שקנית מהם? שמריה: סתם, נתתי לו עשרת אלפים שקל לאחד" (תמליל 9 עמ' 15 שו' 14-10). ודוקו: 10,000 ₪, עבור כל יחידה, נחשב אצל שמריה "כסף קטן".
65. שמריה סיפר לחוקר שגם עבור מכירת המגרשים בפרויקט כפר-יונה הוא שילם לברנשטיין (תמליל 9 עמ' 16 שורות 1-13): "שמריה: ... כל השנים, הפרויקט שמכרתי בכפר יונה, אתה חושב שהם לא לקחו? לקחו גם, נהנו, סידרתי לו במעטפות. חוקר: היית מביא לו מעטפות? שמריה: בטח". מיד בהמשך אומר שמריה שככה זה עובד ושגם עורך הדין (שייצג את גוטמן במכר כפר יונה), לקח הון: "שמריה: ככה זה עובד, אין מה לעשות, אני קניתי את הזכות של השיווק שמה במאה אלף דולר. זה העורך דין לקח הון, אבל אז אני, בסוף הפכנו להיות חברים הכי טובים, הוא עכשיו בבלגיה כבר כמה שנים".
אציין, כי סבורה אני שצודקים הנתבעים בטענתם, לפיה הדברים שאמר שמריה לחוקר בהמשך, לגבי תשלום של 1.5 מילון ₪ (בתמליל 9, בעמ' 55 שורות 1-20) מתייחסים לעורך הדין ולא לברנשטיין. וכך אמר: "תשמע, אני נתתי לו הרבה כסף, אל תשכח, כפר יונה הוא קיבל הרבה כסף ממני. חוקר: כמה יצא לו בכפר יונה? שמריה: על כל מכירה. ממוצע איזה, כן, איזה מיליון וחצי לפחות. חוקר: מיליון וחצי שקל? שמריה: יותר, יותר, יותר". הקשר הדברים מצביע על כך שהם נאמרו לגבי עורך הדין.
66. בתמליל 9 עמ' 20 עד עמ' 21 שו' 8 אמר שמריה, במפורש, ש"ההוא" מחיפה שמו ברנשטיין ואף אמר שהם הביאו לבעלים מיליונים, כך שלא נורא שהם לקחו קצת לעצמם. נראה מדבריו שהוא כעס על דוד שלא רצה לשלם דמי תיווך ואמר שהקונה ישלם: "שמריה: תראה, להם לא חסר, אנחנו הבאנו להם הרבה מיליונים. חוקר: למי? שמריה: לבעלים... זה שבדרך לקחנו כמה גרגירים, זה לא הזיק לו כלום. חוקר: כן. שמריה: למה הוא אף פעם לא רצה לשלם [...] תיקח מצד שני הוא אומר לי, אמרתי בסדר ניקח מצד שני, נקרא לך את התחת יא בן זונה... חוקר: (נשמע צוחק). שמריה: ניקח מצד שני. (נשמע צוחק). מה חשבת, למה, למה לקחתי שתים עשרה מיליון? זה שלו למעשה צריך להיות, אבל עשיתי איתו, גמרתי את המחיר והלכתי כפי יכולתי לקחתי [...] אתה רואה, בן אדם שלא יודע לשלם בסופו של דבר הוא מפסיד [...] הפסידו הרבה כסף".
בתמליל 9 עמ' 51 שו' 1-10 הסביר שמריה שברנשטיין היו מעורבים עמו בתרמית, אבל הם לא ידעו שהוא ייקח לעצמו 12 מיליון שקלים: "שמריה: תשמע, הם לא תיארו להם שאני עד כדי כך אקח שתים עשרה מיליון בשביל עצמי [...] הם לא בסיפור בשתיים עשרה מיליון". ובעמ' 52 שורות 8-24: "חוקר: רגע, ברנשטיין ידע שאתה לוקח שתים עשרה מיליון או שהוא לא ידע? שמריה: מה פתאום, מה פתאום. חוקר: אה? שמריה: בטח שלא. חוקר: הוא לא ידע. שמריה: (נשמע מצקצק בלשונו). חוקר: כמה הוא אז יצא לו לקבל, אמרת? מיליון מאתיים? שמריה: אני, לא, זה הוא כבר קיבל, אני הבטחתי לו על כל מכירה איקס כסף. חוקר: כמה? שמריה: איקס. יחידה אחת שלושים אלף שקל, על הפרטיים נדמה לי עשרים, לא יודע" (בעדותו בבית המשפט חזר שמריה לגרסתו הראשונה, לפיה הוא נתן לברנשטיין 10,000 ₪ על כל מגרש פרטי, חד-משפחתי).
הבנתו של שמריה שאסור היה לברנשטיין, כמיופיי כוח, ליטול כספים לכיסם
67. שמריה הסביר לחוקר שהוא היה נציג הבעלים, שהם "אנשים מצרפת מאד מאד עשירים, יש פה המון קרקעות" ושהוא היה "מיופה כוח של המיופה כוח". שהיה לו ייפויי כוח "מאחד מחיפה שאני עבדתי איתם, אני כבר מ- 97' עובד איתם" (תמליל 7 שו' 18-9).
עוד אמר שמריה לחוקר, במפורש, שבהיות ברנשטיין מיופיי כוח אסור היה להם לנהוג כפי שנהגו ולקחת כסף לכיסם: "חוקר: מיליון מאתיים יפה לקבל תיווך על כזה דבר. שמריה: אסור, אסור להם גם לקחת מפה כלום. חוקר: אה, אסור להם לקחת? שמריה: בטח, זה הכל, אה... חוקר: מהצד. שמריה: אסור להם, הם מיופי כוח. מה, מותר להם לקחת כסף?" (תמליל 8 עמ' 24 שו' 17-9). הוא רק קצת שוכח שאם להם היה אסור לקבל, גם לו היה אסור לתת להם או לקחת לעצמו - כ"מיופה כוח של מיופי הכוח", כדבריו. בהקשר לכך אומר עוד, כי היתממותו של יעקב נוכח תשלום בסך 807,000 ₪ ששילם שמריה ליוסף (כפי שנראה להלן), מודגשת עוד יותר נוכח דבריו אלה של שמריה.
אמיתות דברי שמריה לחוקר
68. אין לי כל ספק שדברי שמריה לחוקר, דברי אמת הם. הפרטים שמסר לחוקר, הם פרטי אמת, המתאימים לעובדות שהוכחו בראיות אחרות (שחלקן אף אינו מוכחש על ידי הנתבעים). ההקשרים השונים ובעיקר האופן בו שמריה אמר את הדברים לחוקר, כמו גם התרשמותי ממנו בעת שהעיד בפניי, מצביעים בבירור על כך שאין מדובר בהתרברבות או בהמצאות שנועדו לעשות רושם על החוקר (כטענת הנתבעים).
אמנם, קיימים הבדלים בסכומים בהם נקב שמריה, לעיתים, אולם אין בכך כדי לגרוע ממסקנתי בדבר אמיתות דבריו לחוקר. יש לתת את הדעת לכך שמדובר בשני פרויקטים ובסוגי מגרשים שונים ולכך ששמריה עצמו אומר לחוקר שהוא אינו זוכר בדיוק את הסכומים. אין להתפלא על כך, אצל מי שנראה כי זו דרך התנהלותו.
69. אני דוחה את טענת ברנשטיין לפיה אין להניח ששמריה יודה בפני אדם זר, המציג עצמו כמי שמבקש למכור נכסים וזקוק לשירותיו, שהוא הונה את שותפיו, ולכן יש להתייחס בחשדנות לדבריו; בשיחתו עם החוקר נשמע שמריה כועס על כך שפרויקט פרדס חנה הופסק ושהוא הפסיד מיליוני שקלים שהיה אמור לקבל. נזכיר, כי שמריה אף הצדיק את התנהלותו באמרו לחוקר ש"כולם" נוהגים כך. נראה, אפוא, ששמריה התרשם שגם החוקר נוהג בעסקיו בחוסר יושר, כמוהו. בהתאם לכך, בהתייחס לנכס אחר עליו הם מדברים אומר שמריה לחוקר: "תשמע, אם אתך אני יכול לעשות קומבינות, אז גם במחיר אנחנו נלך לקראת, נראה מה לעשות" (תמליל 7, עמ' 42 שורות 9-11). זו אינה התרברבות, אלא הזמנה לקנוניה משותפת.
70. שמריה אף לא היסס לומר לחוקר (בו, ככל הנראה הוא נתן אמון), כי במסגרת גירושיו הוא עשה תרגיל עם שמאית, להפחתת שווי נכסיו: "שמריה: אנחנו, אה, עשינו תרגיל, יש לי שמאית חברה. חוקר: אוקי. שמריה: הוצאנו שמאות פה שזה לא שווה כלום, שזה פארק וזה זה והבאנו את זה לבית משפט גם את השמאות, הכל. חוקר: שכמה השמאות הזאת שווה כאילו? שמריה: כלום, גרושים. זה פארק, מה פארק? מה זה? פארק [...] פארק לא שווה כלום" (תמליל 9 עמ' 27 שו' 17-24). אמנם, שמריה אמר את הדברים בנוגע להליכי הגירושין בינו לבין אשתו ולא ניתן לדעת מי היא השמאית עליה דיבר, אך יש בכך כדי להעיד על האופן בו הוא מתנהל.
71. שמריה לא המציא דברים, אלא מסר לחוקר פרטים נכונים על מקרקעי פרדס חנה (תמליל 7 עמ' 36 שורות 5-15). כך, למשל, הוא סיפר לחוקר שבמגרשים הדו-משפחתיים של ס.א.ל יש לו ולילדיו 10 יחידות ושחוץ מזה הוא לקח את המגרשים הבודדים: "יש שמה מאה ושמונה קוטג'ים, אני והילדים יש לנו שמה עשר יחידות בפנים" (כוונתו ל- 5 המגרשים הדו-משפחתיים עליהם סיכם עם ס.א.ל.) "בתים פרטיים, חוץ מזה, אני לקחתי את המגרשים היחידות" (כוונתו ל- 11 המגרשים החד-משפחתיים, להלן: "מגרשי אלרז").
פרטים נוספים, נכונים, מסר שמריה גם לגבי עסקת ס.א.ל: בשיחה מיום 11.6.2013 (תמליל מספר 7, עמ' 18) הוא אמר: "מכרתי להם פרויקט, פרויקט ענק בפרדס חנה". "היה לי שכר טרחה איתו, על שתיים עשרה מיליון הייתי צריך לקבל" "זאת חברת סל (צ"ל ס.א.ל.) ס.א.ל, וחברת אלמוג". כן דיבר שמריה על הסכם הפשרה שנחתם בין ס.א.ל לבין ח.ומ.ג במאי 2012, אמר שהוא ויתר על מיליונים כדי שתהיה עסקה ושס.א.ל צריכה לשלם לו גם לפי ההסכם החדש. כן הוסיף: "אני הולך לחזור להסכם המקורי של שתים עשרה מיליון. אני, אני אגרום לו לפשוט רגל לבן זונה הזה" (תמליל 7 עמ' 20 שו' 51-1).
72. בשיחה האחרונה עם החוקר, שמריה כבר ידע שגוטמן חושדים בו ובברנשטיין והביע דאגה מכך שיש בידי גוטמן ראיות, היינו - ההסכם "שלו" עם ס.א.ל. הדאגה נשמעת אותנטית: "חוקר: אבל הוא לא יודע על ה-, אבל של הקומבינה מהצפון, ההוא מחיפה, עם הברנשטיין הזה. שמריה: יודע, יודע הכל, החארות האלה ה... חוקר: לא, אבל אין לו איזה ראיה ממשית. שמריה: אז מה? אה, עם חיפה לא, אבל יש לו את ההסכם שלי, ההסכם הוא על שמי. הוא ראה את ההסכם שלי" (תמליל 9 עמ' 44 שו' 13-23).
עוד אמר לגבי גוטמן: "... הם יודעים אני עשיתי להם קומבינה של שתים עשרה מיליון, לא חשוב שלא קיבלתי, עכשיו אני הולך ל... ל... ל... לעשות צרות לזה שקנה, המנוול הזה" תמליל 9 עמ' 14 שורות 1-24)
בתמליל 9 עמ' 61-60 אמר שמריה לחוקר שעו"ד פינקלשטיין לא ידע על הקומבינות ולא ידע על הכסף שברנשטיין לקחו והסביר: "... לא, הוא גם עורך דין חדש, הוא לא ייצג בכפר יונה [...] הוא לא היה העורך דין של כפר יונה, הוא היה רק עורך דין של פרדס חנה ... אז הוא לא יודע מכל, גם לא היה צריך לדעת". דברים אלה מחזקים גם את טענת התובעים לפיה התרמית החלה כבר במכירת מקרקעי כפר יונה ושהיא הוסתרה מעו"ד פינקלשטיין.
חוסר אמינותו של שמריה
73. בניגוד לנאמר על ידו בשיחות, טען שמריה בעדותו בפניי, כי היה לו קשר עם יוסף בלבד ולא עם יעקב וכי בכל השיחות עם החוקר הוא דיבר רק על יוסף. לדבריו, הוא "פינטז" בשיחה עם החוקר, התפאר ודיבר שטויות, מאחר שהחוקר יצר רושם שיש בידיו עסקאות גדולות. לדבריו, על כפר יונה הוא לא נתן ליוסף דבר, הכול נעשה במשרדו של עו"ד אבוחצירה, הקונים שילמו לעוה"ד והוא עצמו "לא נגע בכסף". (עמ' 272-271).
74. לא נתתי כל אמון בשמריה. עדותו הייתה פתלתלה ומתחמקת וניכר היה שמדובר באדם שהאמת איננה נר לרגליו. התרשמתי, שהוא יאמר כל דבר שיש בו כדי לקדם את האינטרסים שלו ושל שותפיו לקנוניה, ללא קשר לאמת.
כך, למשל, בניסיון לעזור ליעקב, טען שמריה בעדותו שהוא התנהל, גם במכירת מקרקעי פרדס חנה, מול יוסף בלבד (עמ' 290), זאת - שעה שהראיות מצביעות על כך שיעקב נטל חלק פעיל ביותר במכירת מגרשי פרדס חנה. ראו התייחסותו של שמריה למייל של עו"ד אביה בן-ארי בו דובר על כך שתנאי ההסכם עם ס.א.ל. סוכמו בין שמריה ליעקב. תשובת שמריה לשאלה בעניין זה הייתה: "מי זה יעקב?". וכל המוסיף גורע (עמ' 290 לישיבת יום 6.7.18 שו' 19).
שיחות בין החוקר לרוכשות מגרשים בכפר יונה
75. לגבי מקרקעי כפר יונה מבקשים התובעים להסתמך גם על שיחות שערך החוקר עם שתי רוכשות, אשר רכשו מגרשים בכפר יונה. השיחות מצורפות לדו"ח החוקר (ת/5) - שיחה עם גב' עליזה שובה (להלן: "עליזה") ושיחה עם גב' שרה דרור (להלן: "שרה").
עליזה אמרה לחוקר ששמריה היה המתווך שמכר להם את המגרש ושהוא "גזר עליהם קופון", לקח קרוב לשלושים אלף שקל "כסף שחור בכיס" לפני חתימת החוזה (תמליל 1 עמ' 5). בנוסף, כך אמרה, שילמה שכר טרחה לעו"ד אבוחצירה (תמליל 1 עמ' 7).
שרה אמרה לחוקר שהיא שילמה עבור המגרש שרכשה (בשטח של 400 מ"ר) 84,000 $, כולל שכ"ט עו"ד ודמי תיווך (תמליל 2, מיום 26.2.13, עמ' 8). אולם, בחוזה שנערך עמה נרשמה תמורה של 60,021 $, בלבד.
76. אציין, כי שרה ועליזה לא הובאו להעיד ולכן דבריהן לחוקר הן עדויות שמיעה, שאינן קבילות לעניין אמיתות תוכן הדברים.
הסבר התובעים לפיו הם לא הביאו את הרוכשות, כעדוֹת מטעמם, מאחר שאין להניח, כי אדם אשר שילם "בשחור" יהיה מוכן להעיד על כך, לאו הסבר הוא; הן בידי התובעים מצויות הקְלָטוֹת של דבריהן, כך שאם בבית המשפט הן היו מספרות גרסה שונה, ניתן היה (ונכון היה) להציג בפניהן את ההקלטות, לקבל את תגובתן ולהשאיר את ההתרשמות לבית המשפט.
עם זאת, כאמור לעיל (בסעיף 38) הקלטת דבריהן (בצירוף עדות החוקר לגבי ההקלטה וכשרותה) קבילה לעצם אמירת הדברים על ידן.
77. עצם אמירת הדברים על ידי שרה ועליזה מחזקת את שאר הראיות בדבר תרמית וגזל כספים בפרויקט כפר יונה ואת טענת התובעים לפיה שמריה לא המציא את הדברים, על מנת "להתפאר" בפני החוקר, כגרסתו, שכן הסכומים שלדבריהן הן שילמו מעבר לכתוב בחוזים, עולים בקנה אחד עם הסכומים אשר שמריה אמר לחוקר שברנשטיין ואבוחצירה לקחו. בנוסף, ששמריה, בסיכומיו, אישר את דברי שרה לחוקר, לפיהם היא שילמה לו 30,000 ₪ במזומן, מעבר לתמורה החוזית.
לדבריו, סכום זה נועד לתשלום היטלי השבחה ופיתוח וכן דמי תיווך בשיעור של 2% בגינם הוא הוציא חשבונית כדין. לא למותר לציין, כי החשבונית (או כל חשבונית אחרת בגין קבלת דמי תיווך) לא הוגשה על ידו כראיה.
כדי להראות שהסכום הנוסף ששרה שילמה לו נועד לתשלום היטלי השבחה ופיתוח, טען שמריה, כי מיסוי מקרקעין חישב הפרש בשיעור של 40% בין שווי המכירה שנקבע בחוזים לבין השווי שהוערך לצרכי מס. לתמיכה בטענה זו, הפנה שמריה למוצג נ/6, שהוא אישורים לרישום בפנקסי המקרקעין, של מגרש שנרכש ביום 24.11.1997 על ידי משפחת קפזידר (מדובר במגרש הדו-משפחתי הצמוד למגרש מ' 9 בטבלה המסכמת של דרעי, שבחווה"ד ח/3).
כן הפנה שמריה לנתוני היטלי השבחה (מוצג נ/13) והיטלי פיתוח (מוצג נ/14) וטען, כי סכומים אלה מגיעים, בממוצע, לתוספת של 120,000 ₪ לכל מגרש וכי תוספת זו, בנוסף למחיר הנטו שקיבלו התובעים, משקפים את מחיר השוק של מגרש ממוצע. זהו, לשיטתו, ההפרש ששילמה שרה עבור המגרש שרכשה, כך שדבר לא נלקח לכיסיו הוא.
78. גם אם אניח שבעניין שרה קבע מס שבח סכומים דומים לאלה של קפזידר (והדבר לא הוכח, על אף שיכול היה שמריה לבקש צו לקבל ממס שבח את המסמכים הנוגעים למכירה לשרה), לא ניתן לקבל את הטענות הנ"ל. זאת - מאחר שההנחה שבבסיסן היא, כי הסכום הנוסף ששילמה שרה לשמריה, מעבר לתמורה הרשומה בחוזה, הוא תשלום עבור היטלי השבחה ופיתוח וכי שמריה (או ברנשטיין) שילמו במקומה, בכסף זה, את ההיטלים שהחוזה מטיל עליה חובה לשלמם.
לא הונח כל בסיס להנחה זו, לא בדבריה של שרה לחוקר ולא בראיות כלשהן שצריכות היו להיות בידי נתבעים 3-1, אילוּ הטענה הייתה נכונה. נתבעים 3-1 כלל לא הוכיחו שהם אלה ששילמו את ההיטלים: לא הוגשה קבלה על הסכומים שרה שילמה עבור המגרש והעיקר - לא הוגש מסמך כלשהו, המעיד שנתבעים 3-1 או מי מהם, שילם לרשויות את התשלומים בגין היטלי השבחה ופיתוח עבור המגרש שרכשה שרה. אי הבאת ראיות אלה, על אף שהן צריכות להיות בידיהם, פועלת לרעת נתבעים 3-1, כך שיש להסיק מכך שלא הם שילמו תשלומים אלה, אלא שרה, כפי שהייתה מחויבת לעשות על פי ההסכם. מכאן - שהסכום הנוסף של 30,000 ₪ (אשר שמריה מודה שקיבל ממנה), שולם על ידה "בשחור".
79. לעומת זאת, את דברי עליזה לחוקר לפיהם הוא לקח ממנה דמי תיווך בסך של 30,000 ₪ הכחיש שמריה בעדותו, וטען שהיא שילמה לו רק דמי תיווך בשיעור 2% והוציא חשבוניות כדין (עמ' 270 שו' 32-23).
80. ברנשטיין טוענים, כי בתמלילי השיחות עם שמריהו מצויות אמירות מבולבלות וסותרות ולכן לא ניתן לייחס להן משקל של ממש. נטען, כי בחקירת החוקר עלה כי לא כל השיחות הוקלטו ולא כולן תומללו וכי סביר שאם היה רצף של שיחות היו נמצאות סתירות נוספות שהיה בהן כדי להשפיע על האותנטיות של דברי שמריה ועל המשקל הנכון שיש לייחס להן.
אין כל ממש בטענה זו; למעשה, מדובר רק על שיחה אחת חסרה, אשר הועברה אל הנתבעים בדיסק שהומצא להם, אך בטעות לא תומללה. לאחר שהתגלה הדבר, הוגש בעניין זה תצהיר של החוקר ותמליל השיחה הועבר לנתבעים. ממילא, שמריה אינו טוען שהדברים האמורים בהקלטות לא נאמרו על ידו וכל טענתו היא, שהדברים שהוא אמר לחוקר אינם אמת ושהוא התרברב, כך שאין לכך כל משמעות.
81. בניסיון לערער את מהימנות החוקר, הגישו הנתבעים פסק דין (נ/8) בו נקבע שהחוקר חתם על תצהיר שקרי. אין לכך חשיבות של ממש, שכן החוקר לא העיד, בעל פה, על מה ששמע משמריה, אלא הוגשו הקלטות של השיחות וכאמור - שמריה אינו מכחיש שאמר את הדברים, אלא רק טוען למשמעות אחרת מזו שהתובעים מייחסים להם.
לפיכך, אין כל מניעה להסתמך על אשר נאמר על ידי שמריה לחוקר.
דברי שמריה לחוקר, בנוגע לברנשטיין, הם בבחינת עדות שותף (אם נשאל מושג מהתחום הפלילי) נגד שותפיו לעוולה. כפי שיפורט להלן, בכל אשר הובא בפניי מצויות די והותר ראיות המהוות חיזוק וסיוע לדברי שמריה.
82. אעבור כעת לדון בראיות, בחוות הדעת השמאיות שהוגשו ובטענות הנוגעות למקרקעין, לפי הסדר בו נמכרו. תחילה - מקרקעי כפר יונה ולאחר מכן - מקרקעי פרדס חנה.