התובעים לא הוגבלו במספר התצהירים ואף לא בזהות המצהירים והם מי שבחרו באופן חופשי ומושכל, כך יש להניח, במצהיר מטעמם.
זהותו של המצהיר הנוסף, הוא בא כוח התובעים, היתה ידועה, ידיעתו, כנטען עתה, את העובדות הצריכות אימות בתצהיר גם היא היתה ידועה ואף בעצם העלאת הטענה לפיה המצהיר שנבחר אינו המצהיר המתאים אין, בכל הכבוד, כדי להפתיע.
על התובעים היה "להחמיר" עם עצמם ו"לנהוג במשנה זהירות" כלשונם מלכתחילה ולא בדיעבד, כתגובה וכמענה לעמדת הנתבעות.
בקשתם עתה אינה אלא ניסיון לערוך מקצה שיפורים, שני במספר (הראשון צלח ועוגן בהחלטתה מיום 8.8.2018 המתירה הגשתם של תצהירים בתמיכה לתגובות).
10.2 זאת ועוד.
התובעים לא צרפו לבקשה עותק מהתצהיר אותו מבוקש להגיש ואף לא פרטו ולו בקצירת האומר את תוכנו.
--- סוף עמוד 6 ---
במצב דברים זה אין בידי להתרשם מנחיצותו וחיוניותו לבירור המחלוקות ולחקר האמת.
כך גם לא ניתן לבחון ולקבוע כי עניינה של העדות בעניינים "טכניים" או "מהותיים" .
11. יוצא איפוא, כי התובעים לא השכילו להוכיח כי יש לשוב ולחרוג בעניינם מסדרי הדין (ראו בהקבלה את ההלכה הנוהגת לעניין הגשת ראיות נוספות – רע"א 2082/16 סעיד נ' רשות הפיתוח [פורסם בנבו] (4.5.2016)), ומשסבורתני כי גבולות סדרי הדין נמתחו, עד כה, בעבורם כמעט עד מעבר למידתם, באתי לכלל מסקנה כי אין להתיר את המבוקש.
יוער ויודגש כי התנהלותם של התובעים הביאה, עד כה, לידי מצב בו טרם נדונו לגופן בקשות שהוגשו לפני למעלה משנתיים ימים. תיק בית המשפט עמוס לעייפה בבקשות להארכת מועדים ואף קבלתה של בקשה זו שלפניי הייתה גוררת אחריה דחייה ועיכוב נוסף בניהול ההליך, אשר, הלכה למעשה, לא התקדם באופן ממשי מאז הגשתו לפני קרוב לארבע לשנים.
יפה לענייננו פסיקתו של בית המשפט העליון, אשר דומה כי לא נס לחה ובשלה העת להחילה–
"אומנם אין הפרוצדורה 'מיטת סדום', אבל גם מזרון סתם אין היא שאתה מקפלו וזורקו ממקום למקום. תקנות הדיון – מטרתן ליצור מסגרת נאותה כדי לאפשר לצדדים להגיע לחקר האמת בדרך היעילה ביותר, ולכן מן הראוי כי נקפיד ככל האפשר לקיימן"
(ע"א 103/71 נורדיה נ' בכר, פ"ד כו(1) 320, 325 (1972))
"כאשר בעל-דין בוחר שלא לפעול בהתאם להוראות סדרי-הדין, הוא נוטל על עצמו סיכון שהדבר יהא בעוכריו.
אכן בימנו, לא פעם קיימת גישה סלחנית למחדלים 'פרוצדוראליים', וזאת מתוך התחושה כי ניתן להימנע מתוצאה גורפת – כגון דחיית הליך – באמצעות פתרונות מתונים ו'מידתיים' יותר ובהם מתן אפשרות לתיקון המחדלים, לעיתים תוך חיוב בהוצאות.