הנתבע העיד כי ביקש מנציג התובעת להסביר לו את תנאי ההסכם, אך זה אמר לו שמדובר בהסדרה בכתב של ההסכם שבעל פה, ולא הזכיר את הוראת ס' 19. הנתבע, שהיה באמצע העבודה במסעדה, בחן את ההוראות שבהן היה אמור להתחייב לשלם כספים שיירשמו בהסכם, והצדדים הסכימו למחיקת הוראות אלו. משלא הפנה נציג התובעת את תשומת לבו להוראה שלא נכללה בהסכם בעל פה, הוא לא קרא אותה ולא ידע עליה. לא זו בלבד שהוראת ס' 19 איננה מתיישבת עם הסברו של נציג התובעת לנתבע, באשר לתוכן הסכם הסודיות, דהיינו להסדרה של היחסים הקיימים על פי ההסכם בעל פה. יתר על כן, ההוראה גם אינה מתיישבת עם הגיון הדברים שהנתבע הוא זכיין של התובעת, אך אינו רשאי להציב את השם
--- סוף עמוד 8 ---
מעל המסעדה, או לעשות בסימן כל שימוש אחר לצורכי העסק, כפי שנהג לעשות, בהסכמת שמואלי ובהסכמת התובעת, עד למועד חתימתו על הסכם הסודיות, ואף נציג התובעת לא הפנה תשומת לבו שמעתה ואילך אסור לו להשתמש בשלט שמעל המסעדה או בשם המופיע על מארזים של מוצרי המסעדה ועל חולצות עובדים. ברור כי שינוי כה משמעותי, האוסר על הנתבע לעשות שימוש בשלט ובמארזים, היה צריך למצוא ביטוי באופן מפורש לגבי השלט הנוכחי, אם בהסכם המקורי שבעל פה, אם בהסכם אחר, ולא אגב אורחא בהסכם שבא להסדיר בכתב את ההסכם הקיים. הלכה למעשה הוראת ס' 19 סותרת את ההסכם בעל פה ואף אינה מתיישבת עם שאר הוראות הסכם הסודיות. הוראה זו סותרת את עצם מהותה של ההתקשרות, שעניינה זכיינות, בכך שהיא מאפשרת לתובעת ליטול מהזכיין את אחד מיסודותיו המהותיים של הזיכיון: השימוש בשם או בסימן המסחר.
ברור כי כל זכיין של התובעת זכאי לעשות שימוש בשם ובסימן, שזו מטרת המזכה והזכיין בעצם ההתקשרות ביניהם, ושיטת הזכיינות בכלל וגם זו של תובעת באה לקדם את מכירת החומוס שבו היא מתפארת, ואם התכוונה לאסור הקמת שלטים, בהסכם אחיד שלפי טענתה חתמה עם זכיינים אחרים, היה עליה להציג את הדברים בדוגמות של חוזים רבים נוספים, ולא להסתפק בשני חוזים שנחתמו קודם לייסודה על ידי חברת חומוס אליהו בע"מ.אני מעדיף לראות את הכללתו של סעיף 19 בהסכם הסודיות כטעות, ולא לראות בה ניסיון להטעיה המאפשר לתובעת לעקר ולבטל את ההסכם היסודי שבין הצדדים.
13. טענות נוספות
בסיכומיו טען ב"כ התובעת כי "הסכם שנחתם אינו לנצח, ותמיד ניתן להביא התקשרות בין הצדדים לידי סיום" (עמ' 18 ש' 14 – 16). יש לדחות טענה זו מכל וכל, ולו בשל כך שלא נטענה אלא בסיכומים (והאפשרות החוקית להגביל את זמן הזיכיון שנזכרה בס' 14 לכתב תביעה, לא הובאה אלא "לשם הדוגמא"). כך גם לגבי הטענה שהנתבע עשה שינוי כלשהו בשלט שעל מסעדתו, ובכך דילל את הסימן של התובעת, שב"כ התובעת חזר בו ממנה כששמע את הערתי (עמ' 18 ש' 17 – 19). כאן אולי המקום לציין כי כל עילות התביעה שהתובעת מסתמכת עליהן בכתב התביעה הן עילות המושתתות על עוולות נזיקיות, הפרת חוזה ועשיית עושר ולא במשפט, אולם, משנקבע ואף הוסכם כי ניתנה לנתבע הרשות להשתמש בסימן, הרי שדחיית התביעה מתבקשת.