26. בתביעתם שכנגד, עתרו הנתבעים בין היתר, לחייב התובעת לשלם להם הסך של 734,237 ₪. סכום זה כולל הן את הסכומים שהנתבעים שילמו לתובעת, עוד בארצות הברית, בסך 18,000 דולר, המהווה סכום של 62,964 ₪, והן את הסכומים שהנתבעים שילמו לתובעת לאחר הקמת החברה בסכום כולל של 671,273 ₪.
הנתבעים הוסיפו וציינו כי מעבר לסכומים הנ"ל, הם שילמו לתובעת ובן זוגה סך של 430,254 ₪, בגין שירותי יעוץ שונים.
27. הן בכתב התביעה שכנגד והן בתצהירים מטעמם, עומדים הנתבעים על כך, כי מצבה הנפשי של הנתבעת, ומידת האמון שנתנה בתובעת ובן זוגה, היא שהייתה הגורם אשר הביא את הנתבעים להמשיך לשלם ולהזרים לתובעת כספים כדרישתה. (ראו – סעיפים 29 - 30 לתצהיר הנתבע (מוצג נ/4)).
28. לטענת הנתבעים, חרף סכומי הכסף שהם השקיעו בחברה ("כשלושת רבעי מיליון דולרים") לא חלה שום התקדמות ממשית במיזם. בהתייחסם לחוות דעתו של השמאי מטעם התובעת, טענו הנתבעים, כי בהתאם לחוות הדעת המיזם אמור היה להפיק רווח בסכום של כ- 6 מיליון ₪, אלא, שלאחר חקירתו הנגדית של השמאי, כאשר הוא התבקש לערוך תחשב בהתאם לנתוני מכירת היחידות, כפי שהוא העריך אותם, הוא הגיע למסקנה שהרווח המרבי הצפוי מהפרויקט הוא 2,346,000 ₪.
29. הנתבעים מכחישים, את טענת התובעת, כי הם הזרימו לעצמם "משכורות בלתי מוצדקות" ולעניין זה הם טוענים, כי משך כל התקופה האמורה לא היה למי מהם עיסוק אחר מלבד המיזם, למעט ייעוץ אקראי, שהיה הנתבע מעניק לגורמים בחו"ל. לטענת הנתבעים באותה תקופה לא הייתה להם הכנסה והם אף נאלצו להתקיים על חסכונות שהיו להם.
30. אשר על כן, הנתבעים טוענים, כי אינם חייבים לתובעת דבר. לטענתם, ההפך הוא הנכון. לטענת הנתבעים התובעת היא זו שחייבת להשיב להם כספים שהם שילמו לה, מבלי שהיא סיפקה להם שירות, תוך שהיא מרמה אותם, מנצלת אותם, מפרה חובת האימון וחובת תום הלב שהייתה מוטלת עליה ומפרה את הסכמות היסוד שהיו בין הצדדים.
ה. דיון
31. לכאורה מדובר בסכסוך שנתגלע בין בעלי מניות בחברה, בעטיו טוען האחד (התובעת במקרה שלפני) שהאחר (הנתבעים) מפעילים את כוחם, שהוא כוח הרוב, כדי להסיט את החברה מדרכה ולנטוש מיזם שהחליטה לעסוק בו, ובכך גורמים הם נזק והפסדים למיעוט. ואולם, לאחר ששקלתי הראיות שלפני וטענות באי כוח הצדדים, הנני סבור שלא כך הם פני הדברים.
בחברה שלפנינו, רק הנתבעים הם שהשקיעו בחברה את סכומי הכסף שהיו דרושים לפעילותה, וזאת מתוך הכסף שצברו במהלך חייהם בארה"ב במהלך שנים ארוכות, לפני שקיבלו את ההחלטה לעלות לישראל. חלקה של התובעת בחברה לא בא לה משום שהשקיעה סכומי כסף בחברה, אלא משום שהמירה את החוב, שלטענתה הנתבעים היו חייבים לה ולבן זוגה, בעבור שירותים שקיבלו מהם בארה"ב, ב- 10% ממניות החברה. אגב, מוזר הדבר, שכנגד אותו חוב קיבלה התובעת גם עשירית ממניות החברה וגם נרשמה לזכותה "הלוואת בעלים". הענקת המניות לתובעת ובנוסף לכך רישום "הלוואת בעלים" לזכותה, הרי הם, לכאורה, פירעון החוב פעמיים.