40. המסקנה ברורה – משפחת עדן עשתה שימוש בלעדי, לאורך עשרות שנים, בשביל הידוע כחלקה 143 (ככל הנראה ע"י נטיעת עצי גת במקום).
במסגרת סיכומי טענותיה שהגישה התובעת בתיק זה היא כבר הודתה בכך, הלכה למעשה, עת טענה (בעמוד 17 לסיכומים), כי הואיל ו- "נרמז" (לשיטתה) לחוסר תום לב מצדה עקב שימוש בחלקה 143, היא פעלה "להציב גדר התוחמת את קו הגבול בין חלקה 98 לחלקה 143, לפתוח את המעבר והיא אינה עושה כל שימוש בחלקה 143."
אלא שטענה זו לא נתמכה בכל ראיה; הנתבעים בסיכומיהם טענו שהטענה שקרית; טענה שלא זכתה לתשובת התובעת בסיכומי התשובה שהוגשו מטעמה.
41. הנתבעים טענו, כי השימוש שעשתה משפחת עדן לאורך השנים בחלקה 143, יצר מצב בו הלכה למעשה, השטח בו עשתה שימוש משפחת שגן היה שווה לשטח בו עשתה שימוש משפחת פרחי, וכך נוצר שיוויון דה פקטו בשימוש, חרף אי השוויון בחלוקה של חלקה 98.
אף שהטענה לא הוכחה בחוות דעת מודד, ברי כי השטח שעמד לשימושם הבלעדי של משפחת עדן בחלקה 143, הגדיל את השטח הכולל שעמד לשימושם הייחודי והבלעדי, וייתכן בהחלטה שיצר שוויון בשטח דה פקטו בו עשתה שימוש כל אחת מהמשפחות (כאשר עיון במפות השונות, לרבות ת/2, מעלה כי יש רגליים לסברה זו).
42. אשר לתובעת, היא עזבה את בית הוריה שבחלקה בשנת 1979, בעקבותיה נישואיה, ומאז אינה מתגוררת בחלקה 98.
למעשה, כלל לא ברור באיזה אופן עושה כיום התובעת שימוש בחלקה, אם בכלל, כאשר היא לא נדרשה לכך בתצהירה ובעדותה.
עם זאת, מעדותה ניתן לדלות, בעקיפין, כי בית הוריה הושכר לאחרים משך זמן מסויים, וכי בנה, שהתגורר במחסן שנבנה ליד הבית אף שהמקום לא יועד למגורים, עתיד, בשלב כזה או אחר, לעבור להתגורר בבית (ראו עדותה בתחתית עמ' 21 לפרוטוקול, ובעמוד 22).
כאמור, לאחר מות הוריה ירשה התובעת, ביחד עם שלושת אחיה, את זכויותיהם (כעולה מנספחי תצהירה, אימה המנוחה נפטרה לאחר אביה המנוח בשנת 1997 – ראו צו ירושה נספח ג' לתצהיר התובעת), ובתחילת שנת 2003 היא נרשמה כבעלת זכויות השכירות היחידה, בהתאם לספרי רמ"י, בחלקה הנדונה.
מחומר הראיות עולה, כי עד לשנת 2008 אין אינדיקציה של ממש לכך שהתובעת הביעה התנגדות או מחאה בפני הנתבעים בכל הנוגע לאופן השימוש בחלקה, ורק בתחילת 2008 היא פנתה לנתבעים, באמצעות עו"ד, וביקשה לסלק את ידם ממקרקעין השייכים למשפחתה (נספח ו' לתצהיר עדותה הראשית).