36. חומר הראיות מלמד בבירור, שאופן חלוקה זה הוא פועל יוצא של הסכמה מצד הורי התובעת מחד, והורי הנתבעים מאידך, הסכמה אשר התקיימה בשטח לאורך עשרות שנים.
כאמור, אופן חלוקה זה בא לידי ביטוי בחציית החלקה באמצעות גדר רשת, אשר הוחלפה, בתוואי דומה, בגדר בנויה בשנת 1972 או בסמוך לכך, כאשר שני הצדדים למתרס עושים שימוש בלעדי וייחודי בחלקים השונים, כל אחד בצד שלו.
אין בחומר הראיות ראיה של ממש לכך שהיתה התנגדות מצד משפחת התובעת לאופן החלוקה האמור, מהסיבה הפשוטה שאופן החלוקה היה על דעת משפחת התובעת ובהסכמתה.
37. מחומר הראוית עולה כי הסכמת משפחת התובעת לאופן החלוקה האמור עלתה בקנה אחד עם העובדה שמשפחת התובעת עשתה, משך עשרות שנים, שימוש בלעדי בחלקה 143 שגובלת מצפון בחלקה 98, דבר שהביא לכך שהשטח הכולל בו היא עשתה שימוש היה דומה (וייתכן אף זהה) לזה בו עשתה שימוש משפחת הנתבעים.
בכדי לסבר את האוזן נציין, כי חלקה 98 היא חלקה בצורת טרפז; חלקה 143 היא רצועה צרה ומלבנית, אשר הצלע התחתונה שלה משיקה לצלע העליונה של הטרפז שיוצרת חלקה מס' 98.
חלקה 143 היא בבעלות עיריית חדרה, כאשר הייעוד התכנוני שלה היא של "שביל" או דרך, ובמקור נועדה לשמש דרך מעבר, ממזרח למערב, בין החלקות השונות המצויות באזור.
38. כאמור, מחומר הראיות עולה בבירור שמשפחת עדן, לאורך עשרות שנים, וככל הנראה מאז קיבלה חזקה בחלקה 98, ניכסה לעצמה את מרבית חלקה 143, ועשתה בה שימוש בלעדי כבשלה.
שטח זה של חלקה 143, סופח, הלכה למעשה, לחלקה 98, ע"י גדר רשת התוחמת את הקצה הצפוני של חלקה 143, ויוצר גבול צפוני, אשר השטח המצוי דרומה לו נמצא בהחזקה, שימוש ושליטה של משפחת עדן.
עוד מתברר כי בצד המערבי של חלקה 143 (הגובל ברחוב יציאת אירופה), נמצאת גדר, המונעת, הלכה למעשה, כניסה מרחוב יציאת אירופה לחלקה 143.
פועל יוצא הוא שאין גישה לחלק הארי של חלקה 143, שיועדה במקור כשביל; מרבית החלקה מסופח, הלכה למעשה, לחלק הצפוני של חלקה 98 (המצוי בחזקת משפחת עדן); ומשפחת עדן עושה בו שימוש בלעדי, ככל הנראה משחר החזקתם בחלקה 98.
39. האמור לעיל עולה מהמפה ת/2 שנערכה ע"י מודד מטעם התובעת; מעדותו של אותו מודד, כפי שבאה בחקירתו הנגדית (עמ' 38 לפרוטוקול, שורה 6); ומעדותו של יוסף פרחי.
מאידך, תשובותיה של התובעת בחקירתה הנגדית בעניין זה היו מתחמקות, ולעיתים אף בעלות גוון מיתמם, כאשר ברור היה שהתובעת אינה מעוניינת לאשר את נכונות התמונה כהוויתה ביחס לשימוש שעשתה משפחתה במרבית חלקה 143 לאורך השנים.
כך, במהלך חקירתה הנגדית טענה התובעת, ביחס לחלקה 143, כי "בשביל הזה רק שמעתי שיש הפקעה, אני לא יודעת מזה כלום", במה שנראה בבירור כניסיון להרחיק עצמה מחלקה 143 ומהשימוש בה.
בהמשך חקירתה הנגדית התחילה להתקבל תמונה שונה, כאשר אט אט החל התובעת לאשר, בחוסר רצון, פרטים ביחס לשימוש בחלקה 143.
כך, התובעת אישרה, בחוסר רצון, שבקצה המערבי של חלקה 143, בגבול עם רחוב יציאת אירופה, מצויה גדר, כאשר מי שעובר ברחוב אינו יכול להיכנס לחלקה 143 עקב קיומה של הגדר (בד בבד, ניסתה התובעת להיתמם בנדון, כאשר טענה שמדובר בגדר מעץ שניתן לפרקה, וכי "אף אחד לא אמר לנו שזה כניסה לשביל" (עמ' 20, שורה 7).
בהמשך ניסה ב"כ הנתבע מס' 3 לקבל אישור מהתובעת לכך שאף אחד אחר לא עושה שימוש בשביל הידוע כחלקה 143, למעט משפחית עדן, ואולם הוא נתקל בתשובות מתחמקות מצד התובעת, אשר טענה, בין היתר כי "זה פרוץ, אתה יכול להיכנס".
הדברים הגיעו לכדי כך שכאשר התובעת נשאלה האם נכון שאי אפשר להיכנס לשביל (חלקה 143) מרחוב אירופה), היא השיבה "לפי דעתי אפשר לעבור דרכו, השטח פנוי , פרוץ" ואולם מייד לאחר מכן, כאשר נשאלה על ידי בית המשפט האם ראתה אנשים עושים שימוש בשביל, אישרה כי "לא ראיתי בעיניים שלי".
בהמשך טענה התובעת כי מי שסגר את השביל היא המשפחה בעלת החלקה הנמצאת צפונית לחלקה 143, למרות שמייד לאחר מכן השיבה לשאלות בית המשפט כי היא אינה ממש יודעת על סמך מה היא טוענת זאת.