עב. ככלל, הסדרים אנכיים נבדלים באופן משמעותי מהסדרים אופקיים.
ראשית, הסדרים אנכיים שונים נעשים מדי יום ביומו כדבר שבשגרה, בין יצרן למפיץ, מפיץ לקמעונאי, ספק תשומה לספק מוצר ועוד; יתרה מכך, חלק ניכר מן הסדרים אלה עניינם, על פניו, בחזקות המופיעות כאמור בסעיף 2(ב) לחוק כאמור, בין אם הם נוגעים למחיר בו ימכור אחד הצדדים את המוצר למשנהו (הסדר הנוגע ל"מחיר שיידרש", כלשון ס"ק 1), ובין אם הם מעגנים את היקף המכירות (הסדר שעניינו "כמות הנכסים", כלשון ס"ק 4). כפי שמציין גילה, אין המדובר בהכרח בהסדרים אנטי-תחרותיים אלא הסדרים הנובעים מ"מניעים טבעיים" של הצדדים העסקיים (גילה – פרץ ההסדרים הכובלים, בעמ' 757-756; ראו גם Continental T. V., Inc. v. GTE Sylvania Inc., 433 U.S. 36, 57-58 (1977) (להלן עניין Sylvania)); כבר בכך נבדלים הם מהסדרים אופקיים בין מתחרים, אשר מעיקרא מעלים – בחינת פשיטא – חשד תחרותי מסוים, ודאי כאשר עניינם במחיר המוצר או בהיקף הספקתו.
--- סוף עמוד 39 ---
שנית, זהות האינטרסים הקיימת בין צדדים בהסדר אופקי – למשל, מכירת המוצרים לציבור במחיר הגבוה ביותר שניתן, דהיינו המחיר המונופוליסטי – קיימת במידה פחותה בהסדרים אנכיים, ואף ישנם ניגודי עניינים מובנים. כך למשל, כאשר ענייננו בספק וקמעונאי ושוררת תחרות בשוק בו פועל הספק, האינטרס של הספק הוא מכירת המוצר לצרכן במחיר מינימלי ובתפוצה מרבית, כיוון שרווחיו נובעים, ככלל, מהמכירה הסיטונאית, ולכן הגדלת היקף המכירות לצרכן, תביא להגדלת היקף הרכישות הסיטונאיות ובכך תגדיל את רווחיו של הספק (אולם במקרים מסוימים יש לאזן זאת עם האינטרס של הגנה על יוקרת המותג ורצון להימנע ממחירי רצפה בהתאם); מנגד, הקמעונאי מעדיף למכור את המוצר לצרכן במחיר המונופוליסטי שיביא אמנם למכירות בהיקף מופחת – אולם לרווח מרבי (Note, 88 Harv. L. Rev. 636, 641 (1975). ; R. Posner, Antitrust Policy and the Supreme Court: An Analysis of the Restricted Distribution, Horizontal Merger and Potential Competition Decisions, 75 Colum. L. Rev. 282, 283 (1975) (להלן Posner)). השוני באינטרסים עלול להקשות על הצדדים להגיע להבנה ארוכת טווח, ומכאן כי ככלל החשש התחרותי בהסדרים מעין אלה נמוך יותר (ראו גם P. E. Areeda Antitrust Law –VIII 33-37 (1989) (להלן Areeda)).
שלישית, להסדרים אנכיים רבים יש תועלת תחרותית של ממש. כך למשל, הספרות מרחיבה בעניין בעיית "הרוכב החופשי" (Free Rider); מדובר במקרה בו נהנים מספר מתחרים ממאמצי השיווק של מתחרה נוסף הנמצא עמם באותה חוליה, והנושא בעלויות באופן בלעדי; למשל, קידום מוצר מסוים על-ידי מפיץ מסוים, כאשר המוצר מופץ באמצעות מספר מפיצים מתחרים. בטווח הארוך, נוכח העלויות אותן הוא משקיע בקידום המותג, לא יוכל אותו מפיץ להתחרות מבחינת המחיר במפיצים הנוספים, ועלול הוא להיפלט מהשוק, ולהזיק למותג ולתחרות הבין מותגית בשוק הרלבנטי. הסדר בלעדיות, למשל, בין יצרן למפיץ, ימנע בעיה זו במובן מה, ובטווח הארוך – בתנאי שוק מסוימים – אף כי מעצם טבעו יהיה בו כדי לפגוע בתחרות התוך מותגית, יגביר את התחרות הבין-מותגית (Wish & Bailey, at p. 627; Posner, at p. 285,; Sylvania, at p. 55; גילה – סכר ההסדרים הכובלים, בעמ' 761; ח' בולמש הגבלים עסקיים – מערכות היחסים בערוצי השיווק וההפצה 59-58 (התשע"ג-2013) (להלן בולמש)).