עז. עיון משוה במשפט האמריקני מעלה כי הבחנה זו בין הסדרים אופקיים לאנכיים היא שכיחה, ומביאה ככלל לבחינה שונה של ההסדרים הרלבנטיים על פי סוגם ותכליתם. הסעיף המנחה כאמור בארצות הברית הוא סעיף 1 ל-Sherman Act שהובא מעלה; אף שבדומה לחוק הישראלי, הסעיף אינו כולל בתוכו הבחנה בין שני סוגי ההסדרים, בית המשפט העליון של ארה"ב מצא להבחין בין שני סוגי ההסדרים, כדי להגיע לתוצאה כלכלית צודקת ההולמת את תכלית החקיקה. ככלל, ההלכה האמריקאית בתחום זה היא שיש לבחון את השאלה האם ענייננו בהסדר כובל אסור על-פי כלל הסבירות (Rule of Reason), דהיינו, האם עולה ממכלול הנסיבות כי יהא בהסדר כדי לפגוע בתחרות בצורה לא סבירה ולכן יש לאסרו (ענייןBusiness Electronics, בעמ' 723). עם זאת, בעניינים מסוימים, בהם ככלל התועלת שבהסדר מאותו סוג תהא קטנה מהנזק שיגרום, יש להטיל איסור Per Se ("כלשעצמו", "לגופו") על ההסדר ואין צורך לבחון את פגיעתו הקונקרטית בתחרות; ההסדרים האחרונים הם בעיקר, אולם לא רק, אלה הכוללים "כבילות ערומות", תיאום מחירים של ממש בין מתחרים והסדרים אופקיים של חלוקת שוק. וכך נקבע:
"[A]greements or practices which because of their pernicious effect on competition and lack of any redeeming virtue are conclusively presumed to be unreasonable and therefore illegal without elaborate inquiry as to the precise harm they have caused or the business excuse for their use (Northern Pacific Railroad Co. v. United States 514, 518 (Justice Black) (1958) (emphasis added –
--- סוף עמוד 43 ---
E.R); see also Sylvania, at pp. 49-50)
עח. בהמשך לכך, ככלל, נבחנים הסדרים אנכיים שונים בארצות הברית לפי כלל הסבירות (Areeda, pp. 44-45). כך למשל, נקבע בעניין Sylvania , כי הסדר חלוקת שוק, בו היצרנית קובעת לכל זכיין אזור מוגדר למכירת מוצריו, ייבחן בגדרי כלל הסבירות. באותו עניין הבחין בית המשפט – ועל כך עמדנו מעלה – בין ההגבלה שיש בהסדר מעין זה על תחרות תוך-מותגית, אשר נגרמת באופן אינהרנטי מחלוקת השוק, לבין הפוטנציאל שיש בהסדר להגברת התחרות הבין-מותגית, נוכח האפשרות הניתנת ליצרן להשיג תועלות מסוימות בשיווק מוצריו בחלוקת שוק מעין זו. כך למשל, יצרן חדש המנסה להחדיר מוצריו לשוק מסוים, יוכל לתמרץ את הזכיין להשקיע מאמצים גדולים יותר בשיווק המוצר וקידומו, בידיעה כי אין לזכיין מתחרים אחרים באותה טריטוריה. אמנם, כאמור, יהא בכך כדי להגביל את התחרות התוך-מותגית (לא יהיה זכיין נוסף שיתחרה בו על המחיר והשירות שהוא מציע לציבור באותו מותג קונקרטי), אולם תגבר היתכנותה של תחרות חוץ-מותגית (בשוק המוצרים יהיה כעת מותג חדש אשר יתחרה במותגים אחרים, ויוכל להביא להפחתת המחיר לצרכן או לטיוב השירות). מכאן נקבע, כי אין מקום להחיל איסור per se על הסדרים אלה, אלא לבחנם בגדרי כלל הסבירות. עם זאת, בית המשפט הדגיש כי אין באמור כדי לקבוע כי ככלל אין לבחון הסדרים אנכיים בגדרי כלל ה-per se, אלא כל מקרה לגופו ובהתאם לרציונל הכלכלי שבבסיסו (שם, בעמ' 59-58); לסקירה תמציתית של התפתחות ההלכה בארצות הברית ראו:D. Daniel Sokol "The Transformation of Vertical Restraints: Per Se Illegality, The Rule of Reason, and Per Se Legality" 79 Antitrust Law Journal No. 3 1003 (2014). אגב, במאמר זה נסקרת השפעתו של השופט רוברט בורק (Bork), מי שכזכור היה מועמד הנשיא ריגן לבית המשפט העליון של ארה"ב וכשל בתהליך האישור בסנט, על דיני ההגבלים העסקיים בארה"ב בהקשר המופיע בכותרת המאמר.