10. בבואי לבחון את באם התנהלות הנתבע במקרה דנן, כמנהלה ובעל מניותיה היחיד של החברה, מצדיקה את ההכרה בחבותו כלפי התובעת ביחס לתמורה שלא שולמה בגין הרכבים, מוצאת אני להשיב בחיוב לשאלה זו.
11. עוד טרם שאעמוד על הנדבך המרכזי למסקנתי זו, הנני דוחה מכל וכל את ניסיון הנתבע להתנער מאחריותו לעניין הטיפול בכספים תוך הפניית הזרקור בנדון לעובדת החברה בשם מיכל (ר' ע' 10 שו' 33-34 לפרו'). מלבד זאת שאותה עובדת שנטען כי ליוותה את הנתבע מיומה הראשון של החברה כלל לא הובאה לעדות "ממונה על הכספים", חזקה על הנתבע כמי שאין חולק כי היה לאורך כל הדרך בעל השליטה ומנהלה היחיד של החברה כמו גם בעל זכות החתימה היחיד על שיקים – שהיה מודע היטב למצב החברה ומצב חשבונה (היחיד) שהתנהל בבנק ואופן ניהולו.
12. ממכלול הראיות שהונחו בפניי, הנני מוצאת את התנהלות הנתבע במקרה דנן בכל הקשור לאופן הטיפול וההחזקה של כספי מכירת 9 הרכבים, ככזאת אשר באה לידי ביטוי בהפרת חובת הזהירות כאורגן בחברה כלפי התובעת. כך, הוברר במהלך חקירתו הנגדית של הנתבע כי כספי התמורה אשר התקבלה בגין מכירות הרכבים אשר אין חולק כי לא היה לחברה כל שיקול דעת באשר לעצם העברתם לתובעת (לאחר ניכוי העמלה המוסכמת), הוחזקו למעשה בחשבון הכללי של החברה. הנתבע הודה בין היתר, כי כספי תמורה אלה שימשו "לצרכים השוטפים של החברה" (ר' ע' 12 שו' 20-35; ע' 13 שו' 3-4 לפרו'). הנתבע הסכים כי הסך שהתקבל ממכירת 9 הרכבים נשוא התביעה עומד על 341,761 ₪ כשבמענה לשאלה הפשוטה להיכן "נעלמו" אותם כספי התמורה, השיב תשובה פשטנית ומקוממת כאחד - "זה הלך בתפעול של החברה" (ר' ע' 14 שו' 15-17 לפרו').
הפרת חובת הזהירות של הנתבע באה לידי ביטוי בבחירתו זו כבעל שליטה ומנהל באשר לאפיק שנבחר להחזקת כספי התמורה של התובעת – שאין ולא יכול להיות חולק כאמור כי היו צריכים להיות מועברים לתובעת – בחשבון בנק כללי של החברה המשמש את האחרונה להוצאותיה השוטפות וזאת חלף החזקתם בחשבון בנק נפרד (בין אם ספציפי לתובעת ובין אם כללי שיכלול את כספי התמורה בגין מכירת רכבי לקוחות אחרים ואותם בלבד).
במילים אחרות, מקום בו הנתבע כמי שאמון על הניהול של כספי החברה, לא הקפיד לקיים הפרדה ברורה ומוחלטת של כספי התמורה שמגיעים לתובעת באופן שינוהלו במסגרת של "משק סגור" וחלף זאת בחר להחזיקם באותו חשבון המשמש את החברה לתפעולה השוטף, הרי שהתנהלותו זו לוקה בהתרשלות המבססת עילה נזיקית כלפיו באופן אישי. גם אם לא עולה כי יש לראות בהתנהלות זו ככזאת שהייתה "במטרה להבריח כספים", הנתבע כבעל השליטה ומנהלה של החברה בהחלט נושא באחריות בנזיקין בשל האופן הרשלני שבו התנהל בכל הנוגע לניהול הכספי של התמורה המוגדרת ממכירת רכביה של התובעת. לא ברור למה התכוון הנתבע עת השיב כי התנהלות זו נבעה על רקע "שיקול עסקי" (ר' ע' 12 שו' 29 ו-35 לפרו'), כשנראה כי כוונתו הייתה לשיקול חד צדדי שקשור לכדאיות העסקית של החברה לבדה, תוך התעלמות מנתון בסיסי לפיו כספי התמורה הינם בגדר כספים "צבועים" (בניגוד לעמלות שגזרה החברה מהמכירה), ועל כן הם לא היו יכולים בשום קונסטלציה לשרת את החברה לצרכיה השוטפים.