הכרעה בשאלות העובדתיות - חלק שני
28. כמוסבר לעיל, במסגרת התביעה של פייט נגד עמית, עליו להוכיח את חובתה של עמית לפעול על-פי חיוביה בהסכם בעל-פה שנכרת בין פייט למנכ"ל עמית (דהיינו, את חובתה לשלם לפייט עמלת תיווך בשיעור 3.5%, במידה ופייט יקיים את חלקו בהסכם). לאור סעיף 56 לחוק החברות, פייט איננו נדרש להוכיח שבהרל פעל במסגרת הרשאתו על מנת להגיע לתוצאה לפיה עמית מחויבת כלפיו. די אם יוכח על-ידי פייט שהוא לא ידע ולא היה עליו לדעת על חריגה מהרשאה, ככל שהייתה כזו. די בעדותו של בהרל, לפיה בשיחה השנייה של פייט ובהרל הוא אישר לפייט "בשם הנתבעת" תשלום דמי תיווך בשיעור 3.5%, כדי לקבוע שלפייט לא הייתה דרך לדעת או להניח שבהרל פעל ללא הרשאה. אי-עמידתו של פייט על סיכום בכתב, הגם שהיא נראית תמוהה לכשעצמה ואינה אופיינית להסכמים בסדר גודל כספי כה ניכר, מעידה על האמון המוחלט שפייט רכש לבהרל, מנכ"ל עמית באותה עת, אך אינה מהווה נסיבה שהייתה אמורה לטעת ספקות אצל פייט בנוגע לסמכותו של בהרל להתקשר עמו בהסכם האמור.
29. פייט הוכיח, איפוא, את זכאותו לאכיפת ההסכם על עמית, קרי - את מחויבותה של עמית לקיים את ההסכם ולשלם לו 3.5% מהכנסותיה מהפרויקט.
ההודעה לצד שלישי - האם בהרל חרג מהרשאה ?
30. בהודעה לצד שלישי נטען על-ידי עמית כי בהרל פעל שלא בסמכות וברשות. על עמית חובת ההוכחה לטענתה בדבר חריגה של המנכ"ל בהרל מההרשאה שניתנה לו. לשם כך עליה לעמוד בנטל השכנוע ובחובה הנלווית לו, חובת הבאת הראיות. לטענת עמית, חריגת בהרל מהרשאתו נובעת מאי-קיומו של סעיף 3(ב) להסכם מתן השירותים מיום 1.11.2010, בו נקבע כי "סגירה כספית" אינה בסמכותו של המנכ"ל בהרל אלא תיעשה רק באישור ובחתימת עמית. מראיה זו (סעיף 3(ב) להסכם בין בהרל לעמית) עולה כי היה על בהרל לקבל אישור בכתב של הבעלים של עמית להתקשרות עם פייט, ולא די באישור בעל-פה. בשלב זה עברה החובה לכתפיו של בהרל, על מנת שיביא ראיות לכך שעמית ויתרה על הדרישה של אישור בכתב והסתפקה באישור בעל-פה. רק במידה וראיותיו של בהרל לוויתור על דרישת אישור בכתב היו גוברות על ראיותיה של עמית לאי-ויתור על דרישה זו (המעוגנת בהסכם ביניהם), ניתן היה לקבוע כי הוא לא חרג מהרשאתו. האם עלה בידי בהרל להביא ראיות לכך שבשיחה של בהרל עם אהרון ויתרה עמית על הדרישה לאישור בכתב ואישרה בעל-פה את ההתקשרות הכספית עם פייט ?