פסק דין
1. האם זכאים התובעים לקבל עמלת תיווך על-פי הסכם אשר, לטענתם, נכרת בינם לבין מנכ"ל החברה הנתבעת? האם המנכ"ל פעל על-פי ההרשאה שנתנה לו החברה? בהיעדר הרשאה, האם הנתבעת מחויבת כלפי התובעים? ואיך תוכרענה המחלוקות בהיעדר תיעוד בכתב, כאשר ההסכמות וההרשאות הנטענות נעשו בעל-פה? בסוגיות אלו עוסק פסק דין זה.
כתב התביעה
2. בכתב התביעה נטען כי הנתבעת (להלן: עמית) התחייבה לשלם לתובע מס' 1 (להלן: פייט), באמצעות התובעת מס' 2, שהינה חברה שבבעלותו, עמלה בגין חיבור עסקי שהוא יצר בינה לבין שגרירות דרום קוריאה בישראל (להלן: השגרירות), שהוביל לפרויקט בניית בניין השגרירות אותו ביצעה הנתבעת (להלן: הפרוייקט). עוד נטען כי בפגישתו של התובע בשנת 2013 עם עורך-דין עורקבי, קונסול כבוד של דרום קוריאה בישראל (להלן: עורקבי), נודע לו שהשגרירות מחפשת קבלן שיבנה את בניין השגרירות בהרצליה. פייט המליץ על עמית כמי שמתאימה לביצוע הבניה ואף יזם היכרות בין עורקבי לבין אילן בהרל, שכיהן אז כמנכ"ל עמית (והינו צד שלישי מס' 1) (להלן: בהרל). בהסכם בעל-פה שנכרת בין פייט לבין בהרל נקבע כי אם הפרויקט יצא לפועל, יקבל פייט עמלה בשיעור 3.5% מהיקף ההכנסות של עמית בפרויקט. התובעים הוסיפו וטענו כי משביצעה עמית את הפרויקט, פנה פייט אל אלי אהרון (להלן: אהרון), מבעלי קבוצת מנורה איזו אהרון בע"מ (להלן: קבוצת מנורה) (אשר עמית הינה חלק ממנה), ודרש לקבל את העמלה נשוא ההסכם. אהרון הפנה את פייט אל בהרל, שבאותה עת כבר חדל מלכהן כמנכ"ל עמית, ובפגישה ביניהם ביום 5.6.2014 אשרר בהרל באוזני פייט את תוכן ההסכם שנכרת ואף טען כי ב"זמן אמת" הוא עדכן בפרטיו את אהרון ואת יצחק ברק (להלן: ברק), שהיה מנכ"ל קבוצת מנורה.
3. בכתב התביעה נטען כי סירובו של אהרון לקיים את ההסכם שנכרת בין פייט לבין עמית מהוות הפרה יסודית, אשר מזכה את פייט בתרופת האכיפה, קרי - בקבלת 3.5% מגובה הכנסותיה של עמית בפרויקט.
4. התובעים טענו כי היחסים החוזיים שבין פייט לעמית מחייבים את עמית לספק את המידע והחשבונות הנחוצים לצורך חישוב הסכומים שעמית חייבת להם, וכי לשם מימוש זכותו של פייט על-פי ההסכם עליו לקבל את מלוא המידע על הכנסות עמית מהפרויקט, אשר מהם ניתן לגזור את גובה העמלה לה הוא זכאי. נטען כי לאחר מתן החשבונות, זכאים התובעים למימוש תרופת האכיפה, וזאת בדרך של חיוב עמית לשלם עמלה בשיעור 3.5% מהכנסותיה מהפרויקט - אשר הוערכו על-ידי התובעים בגובה 27 מיליון ₪.