וכשנשאל מדוע ראה צורך לקבל את אישורו של אהרון לבקשתו של פייט, השיב בהרל:
"כי רק הוא מטפל בזה. הוא טיפל בזה. גם שמואל עטיה רק אליו הלכתי. לא הלכתי לאיציק ברק, לא הלכתי לאילן סופר. הלכתי רק לאלי אהרון ..." (עמ' 55 לתמלול).
15. השיחה השנייה של פייט ובהרל תוארה בהמשך סעיף 6 בתצהירו של בהרל:
"ה. מכיוון שכך, אכן אישרתי למר יוסף פייט בשם הנתבעת תשלום דמי תיווך בסך 3.5% מההכנסות מהפרויקט (לא ייחסתי חשיבות לשאלה האם מדובר במר פייט עצמו או במי מטעמו).
ו. את האישור נתתי למר פייט בעל פה. כפי שיובהר בהמשך, כך נהגנו גם במקרים אחרים".
ובסעיף 7(א) לתצהיר העיד בהרל:
"אכן יוסי פייט הוא שיצר את הקשר העסקי בין הנתבעת לבין שגרירות דרום קוריאה".
16. בהרל הדגיש בסעיף 9 לתצהירו כי בנוסף למקרה הנוכחי, לפחות פעמיים (בפרויקט קניון יקנעם ובפרויקט "סטריט מול") הוא התחייב בשם עמית לשלם עמלות תיווך עבור קבלת פרויקטים, ו"בשני המקרים ניתנו ההתחייבויות ללא חוזה בכתב וזאת לאחר קבלת אישור בע"פ ממר אלי אהרון", ו"בשני המקרים הכספים שולמו". בסעיף 12(א) לתצהירו כתב בהרל:
"לעתים, וכפי שפעלתי במקרה זה, ביקשתי את אישורו של מר אלי אהרון והאישור ניתן לי בע"פ. דרך התנהלות זו הייתה מוסכמת על מר אלי אהרון.
ובחקירתו הנגדית אמר:
"בכל פעם ששמואל עטיה סידר לנו פרויקט הלכתי לאלי אהרון, דיברתי איתו והוא הסכים לתת לו כסף. הם חתמו על הכסף. לא אני חתמתי. הם חתמו" (עמ' 53 לתמלול).
17. שמואל עטיה, שהובא כעד מטעם הצדדים השלישיים, העיד על סיכום בעל-פה בינו לבין בהרל בנוגע לפרויקט "סטריט מול" ברמת ישי:
"... ואז פגשתי באילן, מר בהרל שהוא היה אז בתחילת דרכו בא. עמית, וחיפשו עבודות בנייה ... ואז אני, מכיוון שהכרתי כמה עבודות, את העבודה הזאת ברמת ישי, עזרתי לו לקבל אותה ובתמורה לכך כל מה שכתוב ברשימה זה מה שקיבלתי מא. עמית" (עמ' 33 לתמלול).
"הכל היה בלחיצת יד. לא היה סיכום בינינו כתוב ... וזה היה סיכום שהם ישלמו לפי קצב הבנייה ואכן שילמו לפי קצב הבניה ..." (שם).
בחקירה הנגדית הבהיר עטיה כי לא היה לו קשר עם אלי אהרון בנוגע לסיכום האמור, וכי עזרתו לעמית התבטאה בכך שהוא הפגיש את בהרל עם יזמי הפרויקט, וביניהם פייט (עמ' 34 ו-37 לתמלול).
גרסת אהרון
18. אהרון אישר בתצהירו כי בהרל היה מנכ"ל עמית בשנים 2014-2007. הוא מסר את גרסתו לגבי השיחה של בהרל עם אהרון בנוגע לבקשת פייט לתשלום עמלה (ההדגשות הוספו - א"ג):
"20. ... מר בהרל אכן פנה אליי וציין בפניי כי מר פייט מבקש שתשלום לו עמלה, אינני זוכר באיזה שיעור, לכאורה בשל עזרה שהוא עזר או שהוא יעזור לנו, ואינני יודע אם הפנייה של מר בהרל אלי הייתה לפני או אחרי שנחתם ההסכם עם שגרירות דרום קוריאה, לקבל את ביצוע פרויקט שגרירות דרום קוריאה.
21. אני סירבתי לאשר בקשה חריגה זו ולפי הידוע לי נושא זה גם לא הובא מעולם לאישור של הקבוצה או של הנתבעת, בדרך המקובלת, קרי בישיבת הנהלה מסודרת, לא ע"י מר בהרל ולא על ידי שום אדם אחר.
22. בעיני הבקשה לא הייתה לגיטימית ואף בעייתית מאוד. הייתה שם רמיזה לסיכון של קשיים שאנו עלולים להיתקל בהם בפרויקט שלו - ואינני זוכר אם זה הובא כציטוט ממר פייט או מתוך הפרשנות שניתנה לדברים ע"י מר בהרל - שכן מר פייט היה הגורם העיקרי אשר אישר לנו את החשבונות ב"סטריט מול". לכן אני הנחיתי את מר בהרל להיזהר מאוד בכבודו של מר פייט, אך מבלי לאשר את הבקשה.
.
25. לכן אני הבהרתי למר בהרל שאני לא מאשר את הבקשה. לא נתתי למר בהרל שום הנחייה לנהל מו"מ כספי על דרישתו של מר פייט, ואם עשה כן, ואין לי ידיעה על כך, זה לא היה בידיעתי או בהרשאתי.
26. מאוחר יותר עודכנתי ע"י מר בהרל שהבקשה ירדה מן הפרק ועובדה היא שמר פייט כלל לא פנה אלינו שוב, אלא בשלב מאוחר הרבה יותר".
בחקירתו הנגדית העיד אהרון:
"מרגע שעלה הסיפור לשלם עמלה למישהו שידאג לי לקבל עבודה ממוסד ממלכתי, זה בכלל לא, שללתי את זה על הסף" (עמ' 21 לתמלול).
"אני לא זוכר אם נאמרה לי גובה העמלה או לא. אני בכלל לא הייתי מוכן לשמוע מזה" (עמ' 22 לתמלול).
הוא הכחיש כי בפגישתו עם בהרל נכח אף ברק (עמ' 30 לתמלול).
19. בתצהיר הוכחשה טענת פייט לגבי קיומה של השיחה הטלפונית הראשונה עם אהרון, ובאשר לשיחה השנייה עם אהרון נכתב:
"28. .... זכור לי כי בזמן כלשהו אכן שוחחתי עם מר פייט בעניין התשלומים המגיעים לנתבעת בפרויקט ה"סטריט מול" ונושא זה כלל לא עלה בשיחתנו".
20. בחקירתו הנגדית לא ידע אהרון למסור פרטים לגבי אופן ההתקשרות של עמית עם שגרירות דרום קוריאה, אך אישר כי בהרל, בהיותו המנכ"ל, היה מעורב בהליכי משא ומתן שנוהלו בין עמית לבין השגרירות. הוא אמר: "היום אני יודע שהשגרירות פנתה אלינו והגשנו להם הצעה" (עמ' 44).
21. על השיחה השנייה עם אהרון, במשרדו של פייט, העיד אהרון בחקירה הנגדית:
"היו לנו מספר פגישות באותה תקופה, סמוך לאותה תקופה בנושא סגירת חשבון ב'סטריט מול', שניים או שלוש פגישות אצלו במשרד. באחת הפגישות שאני יוצא לכיוון המעלית מהפרוזדור, הוא בא ללוות אותי ואומר לי משהו כמו 'אתה יודע, יש משהו בארבע עיניים בינינו'. אני לא ידעתי על מה מדובר שאנחנו צריכים לסגור. וזהו. כשקיבלתי את המייל אז הבנתי מה הייתה כוונתו. הוא לא אמר לי בדיוק על מה. אני לא התייחסתי לזה ...
באותה נקודה לא הבנתי מה זה יש משהו בארבע עיניים פלוס שאנחנו צריכים לסגור חשבון, לא ידעתי" (עמ' 10 לתמלול ישיבה מיום 18.12.2017).
וכשנשאל אהרון אם פייט לא הזכיר מאומה לגבי עמלה בגין פרויקט השגרירות, השיב אהרון:
"אם הוא היה מזכיר, היה מקבל תשובה במקום. אני באמת לא ידעתי על מה הוא מדבר" (שם).
כשהתבקש להסביר כיצד תשובה זו עולה בקנה אחד עם סעיף 12 לתצהיר תשובותיו לשאלון (ת/3), בו נכתב (ההדגשה הוספה - א"ג) "יוסי פייט שאל אותי, להפתעתי, כשסיימנו פגישה אצלו במשרד בנושא גמר חשבון שלב א' בסטריטמול אם ידוע לי על הנושא, הייתי מופתע", השיב אהרון:
"זה שקודם כל, לא יודע אם אמרתי לו 'אל תבלבל את המוח'. אני אמרתי לו שאני לא ידוע מכלום. ויכול להיות שאם הוא אמר לי שהוא דיבר על אילן והוא סגר עם אילן. אני עכשיו מתחיל להיזכר, אז אמרתי 'בסדר, דיברת עם אילן, אז תלך לאילן. אני לא יודע מכלום'" (עמ' 12 לתמלול).
על אף שנשאל בחקירתו הנגדית (בעמ' 14 לתמלול), לא סיפק אהרון הסבר כיצד תשובתו זו מתיישבת עם סעיף 33 לתצהירו (נ/2), בו הצהיר: "אני לא יזמתי כל פגישה של מר בהרל עם מר פייט".
עדות סופר (מטעם עמית)
22. ארז סופר (לעיל ולהלן: סופר), אשר שימש כמנהל מחלקת תכנון ובקרה בקבוצת מנורה והיה ראש צוות המשא ומתן שנוהל עם נציגי השגרירות, הגיש תצהיר (מטעם עמית) בנוגע לאופן ההתקשרות (נ/1). בתצהיר צוין כי המגעים החלו בחודש ספטמבר 2013, כאשר ברק פנה לסופר וביקש ממנו לבחון טיוטת הסכם מוצעת, והסתיימו בחודש אוקטובר 2013, עם כריתתו של הסכם עם נציגי השגרירות. בסעיף 16 לתצהיר נכתב:
"שמו של מר יוסף פייט מעולם לא הושמע בפניי במהלך המשא ומתן, בין מהנהלת הקבוצה, מנכ"ל הקבוצה מר יצחק ברק או מנכ"ל א. עמית מר אילן בהרל, שעמם שוחחתי לצורך ביצוע תפקידי ובין מנציגי שגרירות דרום קוריאה, עו"ד עורקבי ועו"ד בן משה. אין לי שום מושג כיצד הוא בכלל קשור להתקשרות שלנו בהסכם מול שגרירות דרום קוריאה, שבה זכינו לבדנו לאור מאמצינו והשתדלויותינו".
בחקירתו הנגדית אישר סופר כי לא התפרסם מכרז פומבי בנוגע לפרויקט השגרירות וכי המזמין הוא שפנה למציעים אחדים וניהל עמם משא ומתן (עמ' 29). הוא הודה כי נחשף לפרויקט השגרירות רק לאחר שכבר הייתה קיימת טיוטה חתומה בראשי תיבות על-ידי עמית (עמ' 27 לפרוטוקול). בסעיף 8 לתצהירו נכתב:
"עוד אוסיף כי ברקע נודע לי שההסכם כבר הגיע לשלבי משא ומתן סופיים ואף נאמר לי שההסכם נחתם בראשי תיבות ע"י מנכ"ל חברת א. עמית, מר אילן בהרל".
בחקירתו הנגדית אמר סופר:
"אני יכול להגיד שלא הייתי מעורב במשא ומתן מתחילתו. ידעתי שניתנה הצעת מחיר, ידעתי שזו הצעת מחיר שטובה להם והם רוצים לקבל אותנו בתנאים האלה, אנחנו לא הסכמנו לתנאים האחרים ולכן נוהל משא ומתן" (עמ' 36).
הכרעה בשאלות העובדתיות - חלק ראשון
23. על מנת להוכיח את זכאותו לאכיפת ההסכם, נדרש פייט להוכיח את (1) עצם כריתת ההסכם בינו לבין עמית ואת (2) תוכן ההתחייבויות על-פי אותו הסכם. בנוסף, עליו להוכיח כי (3) הוא קיים את התחייבויותיו, וכי (4) עמית היא שהפרה באופן יסודי את התחייבויותיה על-פי ההסכם. מאחר ופייט טען כי הוא התקשר בהסכם עם בהרל, שהיה מנכ"ל עמית בתקופה הרלבנטית, עליו להוכיח את (5) חובתה של עמית מכוחה של אותה התקשרות.
24. כריתת הסכם ותוכנו: לגרסת פייט, בתצהירו ובחקירתו הנגדית, ההסכם נכרת בעל-פה בשתי שיחות שהתקיימו בינו לבין בהרל - השיחה הראשונה של פייט ובהרל, שלדבריו, נערכה ביום 10.4.2013, ובה ביקש לקבל עמלת תיווך בשיעור 5% מהכנסות עמית בגין ביצוע הפרויקט, והשיחה השנייה של פייט ובהרל, שלדבריו, התקיימה לאחר שבהרל התייעץ עם בעלי המניות של עמית, ובה סוכם כי שיעור העמלה יעמוד על 3.5%. גרסתו של פייט נתמכה על-ידי עדותו של בהרל, בתצהירו ובחקירתו הנגדית. הוא אישר כי בפגישתם הראשונה פייט עניין אותו בקבלת הפרויקט, ובתמורה ביקש דמי תיווך בשיעור 5%מההכנסות שיצמחו לעמית בפרויקט, ובפגישה השנייה ביניהם סוכם על הפחתת שיעור העמלה ל-3.5%. לשני הצדדים היה ברור כי ההתקשרות הינה בין פייט, או מי מטעמו, לבין עמית.
25. קיום ההסכם על-ידי פייט: בעוד שפייט טען כי הוא קיים את התחייבותו על-פי ההסכם והביא לכך ששגרירות דרום קוריאה התקשרה עם עמית לביצוע פרויקט הקמת בניין השגרירות, כפרה עמית בכך שהיא קיבלה את הפרויקט הודות לפועלו של פייט. פייט לא זימן לעדות את עורקבי, אשר, לטענתו, היה קונסול כבוד של דרום קוריאה בישראל שבפניו הוא המליץ על עמית. סופר, שהעיד מטעם עמית וטען כי מעולם לא שמע את שמו של פייט במהלך המשא ומתן בין עמית לבין נציגי השגרירות, הודה כי מעורבותו החלה בשלב מאוחר, לאחר שכבר נחתמה בראשי תיבות טיוטת הסכם. אהרון לא ידע למסור פרטים כלשהם בנוגע למהלך ההתקשרות בין עמית לשגרירות. גם במחלוקת עובדתית זו גרסתו של פייט קיבלה חיזוק על-ידי עדותו של בהרל. אף כי שניהם העידו שפייט קיים את חלקו בהסכם, ניכרו הבדלים בעדויותיהם בעניין זה. פייט העיד כי פועלו היחיד התבטא בכך שהוא יצר את הקשר העיסקי בין השגרירות לבין עמית, ותו לא (עמ' 14). הוא הודה כי לא התחייב לגרום לכך שייכרת חוזה בין עמית לשגרירות, לא הפעיל השפעה על מנת שעמית תקבל את הפרויקט ולא היה מעורב במשא ומתן בין השגרירות לעמית (עמ' 15-14). בהרל, לעומתו, אמר בחקירתו הנגדית: "יוסי פייט טיפל בהכל. אנחנו לא טיפלנו בכלום" (עמ' 65 לתמלול), "שהוא טיפל בהכל, עם עורקבי ועם השגרירות, ונתנו להם את המחיר וקראו לנו וחתמו על החוזה, זה הכל" (שם), "אז אני אומר לך עוד פעם שיוסי פייט טיפל בהכל, זה הכל" (עמ' 66 לתמלול). לנוכח שתי עדויות אלו, על אף ההבדלים ביניהם, שאינם מהותיים לענייננו, ובהיעדר ראיות סותרות, הנני קובע כי פייט הוכיח כי קיים התחייבותו החוזית.
26. אין חולק כי עמית לא שילמה לפייט את עמלת התיווך. על מנת להגיע למסקנה כי היא הפרה את ההסכם הפרה יסודית, המזכה את פייט בתרופת האכיפה, יש לבחון האם הוכיח פייט כי עמית מחויבת לפעול על-פי אותו הסכם. בטרם נדון בשאלה זו, המערבת סוגיות עובדתיות ומשפטיות, נסקור בפסקה הבאה את המסגרת הנורמטיבית בשאלה של חריגת מורשה של חברה מהרשאתו.
המסגרת הנורמטיבית
27. התשובה לשאלה אימתי פעולתו של מי שאינו מורשה לפעול בשמה של חברה תחייב את החברה נדונה בפסיקתו של בית המשפט העליון ונסמכת על דיני השליחות ודיני החברות. בע"א 6991/14 מפרם סוכנויות (1999) בע"מ נ' חריש וקציר 2000 בע"מ (פורסם בנבו, 19.5.2016) (להלן: עניין מפרם) הובהרה (על-ידי השופט דנציגר) ההלכה בנוגע לשתי מערכות דינים אלה. הוסבר כי העיקרון הכללי בדיני השליחות הוא, שאם אדם פעל בחזקת שלוחו של אחר ללא הרשאה, אין בפעולתו כדי לחייב או לזכות את ה"שולח". כאשר השלוח מבצע כלפי צד שלישי פעולה ללא הרשאה, מוטלת אחריות על המתחזה כשלוח. תוצאות אלו משתנות אם ה"שולח" מאשר את הפעולה בדיעבד. האישור בדיעבד כמוהו כהרשאה מלכתחילה. עיקרון זה עוגן בסעיף 6 לחוק השליחות. עוד הובהר בעניין מפרם כי דיני החברות החילו, ככלל, את דיני השליחות ביחס לחריגה מהרשאה, והוסיפו לצד שלישי "הגנה מרחיקת לכת יותר מזו שמעניקים לו דיני השליחות הרגילים". סעיף 56 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות) קובע כי פעולה שבוצעה תוך חריגה מסמכות או בהיעדר הרשאה כלפי צד שלישי, כאשר אותו צד שלישי לא ידע ולא היה עליו לדעת על החריגה או על היעדר ההרשאה, תהא תקפה. רק אם הצד השלישי ידע או היה עליו לדעת על החריגה מהרשאה, הפעולה לא תחייב את החברה. נפסק כי במידה והאורגן שחרג מההרשאה ידע או היה עליו לדעת שפעולתו חורגת מההרשאה שניתנה לו, תוכל החברה לחזור ולתבוע אותו, לאחר שעמדה בהתחייבות כלפי הצד השלישי. הודגש כי להבדיל מההסדר הקבוע בחוק השליחות, המשחרר את השולח מכל חיוב שלא נטל על עצמו מרצון, ויוצר יריבות ישירה בין השלוח לבין הצד השלישי, הרי שההסדר בדיני החברות מתחיל מהגנה על אינטרס ההסתמכות של הצד השלישי שהתקשר עם החברה, על ידי חיובה של החברה עצמה, ורק לאחר מכן מאפשר לחברה לחזור בה בתביעת השבה אל האורגן שחרג מהרשאתו. (וראו גם: ע"א 3998/07 צ. בכור ניהול ואחזקות בע"מ נ' ממשל ירושלים התשנ"ה בע"מ, פסקה 16 (פורסם בנבו, 6.1.2011); ת"א (מחוזי חי') 274-08 שבתאי נ' ליטו גרופ בע"מ, פסקה 11 (פורסם בנבו, 7.1.2013)).