הכרעה בשאלות העובדתיות - חלק שני
28. כמוסבר לעיל, במסגרת התביעה של פייט נגד עמית, עליו להוכיח את חובתה של עמית לפעול על-פי חיוביה בהסכם בעל-פה שנכרת בין פייט למנכ"ל עמית (דהיינו, את חובתה לשלם לפייט עמלת תיווך בשיעור 3.5%, במידה ופייט יקיים את חלקו בהסכם). לאור סעיף 56 לחוק החברות, פייט איננו נדרש להוכיח שבהרל פעל במסגרת הרשאתו על מנת להגיע לתוצאה לפיה עמית מחויבת כלפיו. די אם יוכח על-ידי פייט שהוא לא ידע ולא היה עליו לדעת על חריגה מהרשאה, ככל שהייתה כזו. די בעדותו של בהרל, לפיה בשיחה השנייה של פייט ובהרל הוא אישר לפייט "בשם הנתבעת" תשלום דמי תיווך בשיעור 3.5%, כדי לקבוע שלפייט לא הייתה דרך לדעת או להניח שבהרל פעל ללא הרשאה. אי-עמידתו של פייט על סיכום בכתב, הגם שהיא נראית תמוהה לכשעצמה ואינה אופיינית להסכמים בסדר גודל כספי כה ניכר, מעידה על האמון המוחלט שפייט רכש לבהרל, מנכ"ל עמית באותה עת, אך אינה מהווה נסיבה שהייתה אמורה לטעת ספקות אצל פייט בנוגע לסמכותו של בהרל להתקשר עמו בהסכם האמור.
29. פייט הוכיח, איפוא, את זכאותו לאכיפת ההסכם על עמית, קרי - את מחויבותה של עמית לקיים את ההסכם ולשלם לו 3.5% מהכנסותיה מהפרויקט.
ההודעה לצד שלישי - האם בהרל חרג מהרשאה ?
30. בהודעה לצד שלישי נטען על-ידי עמית כי בהרל פעל שלא בסמכות וברשות. על עמית חובת ההוכחה לטענתה בדבר חריגה של המנכ"ל בהרל מההרשאה שניתנה לו. לשם כך עליה לעמוד בנטל השכנוע ובחובה הנלווית לו, חובת הבאת הראיות. לטענת עמית, חריגת בהרל מהרשאתו נובעת מאי-קיומו של סעיף 3(ב) להסכם מתן השירותים מיום 1.11.2010, בו נקבע כי "סגירה כספית" אינה בסמכותו של המנכ"ל בהרל אלא תיעשה רק באישור ובחתימת עמית. מראיה זו (סעיף 3(ב) להסכם בין בהרל לעמית) עולה כי היה על בהרל לקבל אישור בכתב של הבעלים של עמית להתקשרות עם פייט, ולא די באישור בעל-פה. בשלב זה עברה החובה לכתפיו של בהרל, על מנת שיביא ראיות לכך שעמית ויתרה על הדרישה של אישור בכתב והסתפקה באישור בעל-פה. רק במידה וראיותיו של בהרל לוויתור על דרישת אישור בכתב היו גוברות על ראיותיה של עמית לאי-ויתור על דרישה זו (המעוגנת בהסכם ביניהם), ניתן היה לקבוע כי הוא לא חרג מהרשאתו. האם עלה בידי בהרל להביא ראיות לכך שבשיחה של בהרל עם אהרון ויתרה עמית על הדרישה לאישור בכתב ואישרה בעל-פה את ההתקשרות הכספית עם פייט ?
31. לטענת בהרל, בתקופה שבין פגישתו הראשונה עם פייט (בה הוצעה ההתקשרות בין פייט לעמית) לבין פגישתו השנייה עמו (בה נכרת בעל-פה ההסכם), הוא פנה לאהרון, על מנת לקבל אישורו לתשלום עמלת תיווך לפייט. להשקפת בהרל, כריתת ההסכם ללא אישור של מי מבעלי קבוצת מנורה והדירקטורים של עמית לא הייתה בסמכותו כמנכ"ל עמית. כך עולה מהאמור בתצהירו ובחקירתו הנגדית ומהעובדה שהוא יזם פגישה עם אהרון לשם קבלת האישור האמור. השאלה העובדתית הטעונה הכרעה הינה: האם ניתן אישור בעל-פה, שכלל ויתור על הדרישה החוזית לאישור בכתב? בעוד שבהרל גרס שבאותה פגישה נתן אהרון בעל-פה את אישורו למתן דמי תיווך, לאחר שהורה על הפחתת שיעורם ל-3.5% (במקום 5%), עמד אהרון על גרסתו לפיה באותה פגישה הוא סירב לאשר תשלום דמי תיווך בכל שיעור שהוא. פייט לא נכח בפגישה זו, ולדבריו, לפיהם בהרל סיפר לו שהסכם אושר, אין משקל ראייתי. פייט טען כי למד על אישור ההסכם על-ידי אהרון מהשיחה הטלפונית הראשונה עם אהרון, שנערכה לאחר שעמית זכתה בעבודות לביצוע הפרויקט, ובה הודה לו אהרון על החיבור העסקי שיזם. אהרון הכחיש קיומה של שיחה זו. בכל מקרה, אין בביטוי של הכרת תודה כדי להעיד על אישור בעל-פה לתשלום דמי תיווך. כאמור, בהרל, שהודה כי נדרש אישור של אהרון להתקשרות החוזית עם פייט, העיד כי האישור ניתן בעל-פה בשיחה במשרדו של אהרון. אהרון מסר גרסה מנוגדת, בה טען כי באותה פגישה הוא דחה באופן נחרץ את הבקשה לאשר תשלום דמי תיווך לפייט.
לטענת בהרל, באותה פגישה בחדרו של אהרון נכח, מלבד בהרל ואהרון, אדם נוסף - ברק, שהינו חבר דירקטוריון בעמית ואחד מבעלי קבוצת מנורה. מאחר וחובת הבאת הראיות בנוגע לוויתור על הדרישה לאישור בכתב (והסתפקות באישור בעל-פה) רבצה על כתפי בהרל, יש לראות את אי-הזמנת ברק לעדות כמחדל הנזקף לחובתו. קיימת חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה דין הימנעות בעל דין מלהציג ראיות שהיו בהישג ידו ללא הסבר סביר לאותה הימנעות, כדין הודאה בכך שאילו הובאו אותן ראיות הן היו פועלות לרעת אותו בעל דין. משלא זימן בהרל לדוכן העדים את ברק, נותרנו עם שתי עדויות המכחישות זו את זו. במצב דברים זה, הימנעותו של בהרל מזימונו של ברק מובילה למסקנה כי לא עלה בידיו להביא ראיות עודפות, שיש בהן כדי להוכיח את גרסתו, לפיה הסכימה עמית (בניגוד לקבוע בסעיף 3(ב) להסכם למתן שירותים) לוותר על אישור בכתב. במאמר מוסגר יוער כי אם לא היה ברק נוכח בחדר, היו כפות המאזנים נותרות מעוינות, ולא ניתן היה לקבוע כי בהרל עמד בחובת הבאת הראיה שהועברה לכתפיו. בהיעדר אישור בכתב להתקשרות עם פייט ומשלא הוכיח בהרל שעמית ויתרה על דרישה זו והסתפקה באישור בעל-פה, יש לקבוע כי לא הוכחה גרסת בהרל לגבי תוכן פגישתו עם אהרון. המסקנה העולה מניתוח זה של הראיות הינה שעמית הוכיחה את טענתה שבפגישה השנייה של בהרל עם פייט, בה התגבש ההסכם לתשלום דמי התיווך, חרג בהרל מהרשאתו. לפיכך, עמית זכאית להשבה מבהרל של כל הכספים אותם תשלם לפייט על-פי ההסכם שכרת בשמה בהרל.
לא נעלמה מעיני טענת בהרל, לפיה בעבר כבר אישר אהרון בעל-פה תשלום עמלת תיווך. אהרון הכחיש זאת, ולעדותו היחידה של בהרל בעניין זה לא הובא חיזוק כלשהו ממקור אובייקטיבי. עדותו של שמואל עטיה לגבי הסכם "בלחיצת יד" בינו לבין בהרל נסבה על אופן כריתת ההסכם בינו לבין בהרל ואינה ראיה לאישור בעל-פה של אהרון, הגוברת על דרישת אישור בכתב של עמית הקבועה בסעיף 3(ב) להסכם למתן שירותים שנכרת בין עמית לבהרל.
נפנה עתה לדון בתביעה למתן חשבונות.
הכנסות עמית מהפרויקט
32. כתב התביעה (בו נתבע סעד כספי של 945,000 ₪ ובגינו בלבד שולמה אגרה) כלל אף סעד של מתן חשבונות, לשם כימות סכום העמלה המגיעה לתובעים. בסיכומיו בכתב של בא-כוח התובעים נטען כי אין להסתפק בעדותו של אהרון, לפיה היקף הכנסות עמית בפרויקט הגיע ל-30 מיליון ₪ (עמ' 43), וכי זכותם של התובעים לעיין בחשבונות עמית לעניין הכנסות מהפרויקט.
לכאורה, עמדו התובעים בשני התנאים הנדרשים להוכחת זכותם לחשבונות מעמית (כפי שנקבע בע"א 127/95 מועצת הפירות ייצור ושיווק נגד מהדרין בע"מ, פ"ד נא(4), 337 (1997)). עם זאת, האמור בסעיף 26 לכתב התביעה, לפיו עמית נמנעה מלהשיב לבקשת פייט ולהמציא לו נתונים בדבר גובה ההכנסות מהפרויקט לצורך חישוב העמלה המגיעה לו, שוב אינו רלבנטי, משנחשף נתון זה במהלך בירור התובענה. כאמור לעיל, אהרון העיד בחקירתו הנגדית כי היקף ההכנסות הגיע ל-30 מיליון ₪ (עמ' 43 וגם עמ' 7 לתמלול). בהרל העיד כי התמורה שקיבלה עמית בגין הפרויקט הגיעה ל-34 מיליון ₪ או 35 מיליון ₪ (עמ' 66 לתמלול). לאור עדותו של בהרל, לפיה בניית הפרויקט הסתיימה בשנת 2016 בשעה שהוא עזב את עמית כבר בשנת 2014 (עמ' 67 לתמלול), אני מעדיף בעניין זה את גרסתו של אהרון, וקובע - לצורך תשלום עמלת התיווך לתובעים - כי סך ההכנסות שקיבלה עמית בפרויקט הינו 30 מיליון ₪. משנחשף הנתון החסר במהלך החקירות הנגדיות, אין מקום לסעד של מתן חשבונות, שהתבקש בשלב בו הנתון הכספי לא היה בידיעת התובעים. 3.5% מסך ההכנסות הינו 1,050,000 ₪.
התוצאה
33. לאור כל האמור לעיל, הנני מקבל את התביעה ואת ההודעה לצד השלישי.
אשר על כן, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים את הסכומים הבאים:
(1) 1,050,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד הגשת התביעה, 15.12.2014, ועד לתשלום המלא בפועל;
(2) אגרת תביעה בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל;
(3) שכר טרחת עורך דין בסך כולל של 45,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
כמו כן הנני מחייב את הצדדים השלישיים לשלם לנתבעת את כל הסכומים שאותם חויבה הנתבעת לשלם לתובעים, כמפורט לעיל, ובנוסף לכך לשלם לה את הסכומים הבאים:
(1) אגרת הודעה לצדדים השלישיים בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד משלוח ההודעה ועד לתשלום המלא בפועל;
(2) שכר טרחת עורך דין בסך כולל של 45,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
ניתן היום, ז' שבט תשע"ט, 13 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.
אורי גולדקורן