31. לטענת בהרל, בתקופה שבין פגישתו הראשונה עם פייט (בה הוצעה ההתקשרות בין פייט לעמית) לבין פגישתו השנייה עמו (בה נכרת בעל-פה ההסכם), הוא פנה לאהרון, על מנת לקבל אישורו לתשלום עמלת תיווך לפייט. להשקפת בהרל, כריתת ההסכם ללא אישור של מי מבעלי קבוצת מנורה והדירקטורים של עמית לא הייתה בסמכותו כמנכ"ל עמית. כך עולה מהאמור בתצהירו ובחקירתו הנגדית ומהעובדה שהוא יזם פגישה עם אהרון לשם קבלת האישור האמור. השאלה העובדתית הטעונה הכרעה הינה: האם ניתן אישור בעל-פה, שכלל ויתור על הדרישה החוזית לאישור בכתב? בעוד שבהרל גרס שבאותה פגישה נתן אהרון בעל-פה את אישורו למתן דמי תיווך, לאחר שהורה על הפחתת שיעורם ל-3.5% (במקום 5%), עמד אהרון על גרסתו לפיה באותה פגישה הוא סירב לאשר תשלום דמי תיווך בכל שיעור שהוא. פייט לא נכח בפגישה זו, ולדבריו, לפיהם בהרל סיפר לו שהסכם אושר, אין משקל ראייתי. פייט טען כי למד על אישור ההסכם על-ידי אהרון מהשיחה הטלפונית הראשונה עם אהרון, שנערכה לאחר שעמית זכתה בעבודות לביצוע הפרויקט, ובה הודה לו אהרון על החיבור העסקי שיזם. אהרון הכחיש קיומה של שיחה זו. בכל מקרה, אין בביטוי של הכרת תודה כדי להעיד על אישור בעל-פה לתשלום דמי תיווך. כאמור, בהרל, שהודה כי נדרש אישור של אהרון להתקשרות החוזית עם פייט, העיד כי האישור ניתן בעל-פה בשיחה במשרדו של אהרון. אהרון מסר גרסה מנוגדת, בה טען כי באותה פגישה הוא דחה באופן נחרץ את הבקשה לאשר תשלום דמי תיווך לפייט.
לטענת בהרל, באותה פגישה בחדרו של אהרון נכח, מלבד בהרל ואהרון, אדם נוסף - ברק, שהינו חבר דירקטוריון בעמית ואחד מבעלי קבוצת מנורה. מאחר וחובת הבאת הראיות בנוגע לוויתור על הדרישה לאישור בכתב (והסתפקות באישור בעל-פה) רבצה על כתפי בהרל, יש לראות את אי-הזמנת ברק לעדות כמחדל הנזקף לחובתו. קיימת חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה דין הימנעות בעל דין מלהציג ראיות שהיו בהישג ידו ללא הסבר סביר לאותה הימנעות, כדין הודאה בכך שאילו הובאו אותן ראיות הן היו פועלות לרעת אותו בעל דין. משלא זימן בהרל לדוכן העדים את ברק, נותרנו עם שתי עדויות המכחישות זו את זו. במצב דברים זה, הימנעותו של בהרל מזימונו של ברק מובילה למסקנה כי לא עלה בידיו להביא ראיות עודפות, שיש בהן כדי להוכיח את גרסתו, לפיה הסכימה עמית (בניגוד לקבוע בסעיף 3(ב) להסכם למתן שירותים) לוותר על אישור בכתב. במאמר מוסגר יוער כי אם לא היה ברק נוכח בחדר, היו כפות המאזנים נותרות מעוינות, ולא ניתן היה לקבוע כי בהרל עמד בחובת הבאת הראיה שהועברה לכתפיו. בהיעדר אישור בכתב להתקשרות עם פייט ומשלא הוכיח בהרל שעמית ויתרה על דרישה זו והסתפקה באישור בעל-פה, יש לקבוע כי לא הוכחה גרסת בהרל לגבי תוכן פגישתו עם אהרון. המסקנה העולה מניתוח זה של הראיות הינה שעמית הוכיחה את טענתה שבפגישה השנייה של בהרל עם פייט, בה התגבש ההסכם לתשלום דמי התיווך, חרג בהרל מהרשאתו. לפיכך, עמית זכאית להשבה מבהרל של כל הכספים אותם תשלם לפייט על-פי ההסכם שכרת בשמה בהרל.