בחקירתו הנגדית אמר סופר:
"אני יכול להגיד שלא הייתי מעורב במשא ומתן מתחילתו. ידעתי שניתנה הצעת מחיר, ידעתי שזו הצעת מחיר שטובה להם והם רוצים לקבל אותנו בתנאים האלה, אנחנו לא הסכמנו לתנאים האחרים ולכן נוהל משא ומתן" (עמ' 36).
הכרעה בשאלות העובדתיות - חלק ראשון
23. על מנת להוכיח את זכאותו לאכיפת ההסכם, נדרש פייט להוכיח את (1) עצם כריתת ההסכם בינו לבין עמית ואת (2) תוכן ההתחייבויות על-פי אותו הסכם. בנוסף, עליו להוכיח כי (3) הוא קיים את התחייבויותיו, וכי (4) עמית היא שהפרה באופן יסודי את התחייבויותיה על-פי ההסכם. מאחר ופייט טען כי הוא התקשר בהסכם עם בהרל, שהיה מנכ"ל עמית בתקופה הרלבנטית, עליו להוכיח את (5) חובתה של עמית מכוחה של אותה התקשרות.
24. כריתת הסכם ותוכנו: לגרסת פייט, בתצהירו ובחקירתו הנגדית, ההסכם נכרת בעל-פה בשתי שיחות שהתקיימו בינו לבין בהרל - השיחה הראשונה של פייט ובהרל, שלדבריו, נערכה ביום 10.4.2013, ובה ביקש לקבל עמלת תיווך בשיעור 5% מהכנסות עמית בגין ביצוע הפרויקט, והשיחה השנייה של פייט ובהרל, שלדבריו, התקיימה לאחר שבהרל התייעץ עם בעלי המניות של עמית, ובה סוכם כי שיעור העמלה יעמוד על 3.5%. גרסתו של פייט נתמכה על-ידי עדותו של בהרל, בתצהירו ובחקירתו הנגדית. הוא אישר כי בפגישתם הראשונה פייט עניין אותו בקבלת הפרויקט, ובתמורה ביקש דמי תיווך בשיעור 5%מההכנסות שיצמחו לעמית בפרויקט, ובפגישה השנייה ביניהם סוכם על הפחתת שיעור העמלה ל-3.5%. לשני הצדדים היה ברור כי ההתקשרות הינה בין פייט, או מי מטעמו, לבין עמית.
25. קיום ההסכם על-ידי פייט: בעוד שפייט טען כי הוא קיים את התחייבותו על-פי ההסכם והביא לכך ששגרירות דרום קוריאה התקשרה עם עמית לביצוע פרויקט הקמת בניין השגרירות, כפרה עמית בכך שהיא קיבלה את הפרויקט הודות לפועלו של פייט. פייט לא זימן לעדות את עורקבי, אשר, לטענתו, היה קונסול כבוד של דרום קוריאה בישראל שבפניו הוא המליץ על עמית. סופר, שהעיד מטעם עמית וטען כי מעולם לא שמע את שמו של פייט במהלך המשא ומתן בין עמית לבין נציגי השגרירות, הודה כי מעורבותו החלה בשלב מאוחר, לאחר שכבר נחתמה בראשי תיבות טיוטת הסכם. אהרון לא ידע למסור פרטים כלשהם בנוגע למהלך ההתקשרות בין עמית לשגרירות. גם במחלוקת עובדתית זו גרסתו של פייט קיבלה חיזוק על-ידי עדותו של בהרל. אף כי שניהם העידו שפייט קיים את חלקו בהסכם, ניכרו הבדלים בעדויותיהם בעניין זה. פייט העיד כי פועלו היחיד התבטא בכך שהוא יצר את הקשר העיסקי בין השגרירות לבין עמית, ותו לא (עמ' 14). הוא הודה כי לא התחייב לגרום לכך שייכרת חוזה בין עמית לשגרירות, לא הפעיל השפעה על מנת שעמית תקבל את הפרויקט ולא היה מעורב במשא ומתן בין השגרירות לעמית (עמ' 15-14). בהרל, לעומתו, אמר בחקירתו הנגדית: "יוסי פייט טיפל בהכל. אנחנו לא טיפלנו בכלום" (עמ' 65 לתמלול), "שהוא טיפל בהכל, עם עורקבי ועם השגרירות, ונתנו להם את המחיר וקראו לנו וחתמו על החוזה, זה הכל" (שם), "אז אני אומר לך עוד פעם שיוסי פייט טיפל בהכל, זה הכל" (עמ' 66 לתמלול). לנוכח שתי עדויות אלו, על אף ההבדלים ביניהם, שאינם מהותיים לענייננו, ובהיעדר ראיות סותרות, הנני קובע כי פייט הוכיח כי קיים התחייבותו החוזית.