107. בפסיקתנו נקבע כי חיובים מקבילים, או שלובים הינם חיובים שיש לקיימם יחד וממילא כל עוד שצד אחד לחוזה לא מילא את חיובו, גם חיובו של הצד השני נדחה (ראו, למשל: ע"א 765/82 אלתר נ' אלעני, פ"ד לח(2) 701 (1984); דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ג' 92-89 (2003)). בפסיקתנו נקבע כי השאלה אם חיובים חוזיים מסוימים שלובים זה בזה או לא, היא שאלה פרשנית, אשר יש להכריע בה על-פי כללי הפרשנות המקובלים (ראו: ע"א 2568/98 פטר נ' חממי, פ"ד נז(4) 796 (2003)). עם זאת, נפסק כי קיים קושי לקבוע כי חיובים הם שלובים כאשר הדבר לא נכתב במפורש בחוזה ומשכך יש לנקוט זהירות כאשר לשון החוזה איננה תומכת בפרשנות לפיה החיובים בחוזה הם שלובים (ראו: ע"א 1258/14 מ. מגן אינטרנשיונל יזמות והשקעות בע"מ נ' עיריית רמת גן (03.09.2015)).
108. סבורני, כי בכל הזהירות הנדרשת בפרשנות בדבר חיובים שלובים, נסיבות המקרה הייחודיות בענייננו, כמו גם עיקרון תום הלב, תומכים בכך שיש לראות את חיובו של דני לשלם את תשלומי ההלוואה במועדם – כחיוב השלוב בחיובה של וילאר לשמור בידיה את הבטוחה שהופקדה אצלה להבטחת אותם תשלומים עד למועד פירעון החוב. וילאר הפרה את חובתה זו למן הרגע שבו היא כפרה בכך כי בינה לבין דני נכרת חוזה הלוואה, שכן בכך היא כפרה גם בחובתה להשיב לדני את מניותיו ב-KPT עם פירעון ההלוואה. אין זה הגון להתכחש לעצם קיומה של הלוואה, לטעון כלפי הצד השני כי גם אם הוא ישלים את כל חיוביו הוא לא יזכה לרכוש חזרה את הבטוחה שהפקיד, ולצפות ממנו כי ימשיך לשלם את תשלומי ההלוואה במועדם. משכך, בדומה לבית המשפט המחוזי הנכבד, אף אני סבור כי היתה לדני הצדקה להימנע מלשלם לוילאר את יתרתו.
משהגעתי למסקנה זו אין עוד צורך שאכריע בשאלה אם אכן וילאר מכרה את הנכס במחיר נמוך משוויו הריאלי, או לא, ואם התנהגותה של וילאר הייתה נגועה בחוסר תום-לב כקביעותיו (העובדתיות) של בית המשפט המחוזי הנכבד.
109. נוכח האמור לעיל, דין הערעור שכנגד על פסק דינו המשלים של בית המשפט המחוזי הנכבד – להידחות.
תיקון טעות החישוב בפסק הדין המשלים
110. לפני סיום, הכרחי שאעמוד על נקודה נוספת, אשר התבררה לנו בחודשים האחרונים לנוכח ההבהרות שהתקבלו מרו"ח זיצר. כפי שכבר רמזתי לעיל – חוות דעתו של רו"ח זיצר נוסחה באופן אשר הקשה על מי שאינם עוסקים תדיר במקצוע החשבונאות, להבין אותה לאשורה. ניסוח זה, אשר לימים הביא אותנו לבקש הבהרות מרו"ח זיצר, גרם, כנראה, לכך שבית המשפט המחוזי הנכבד סבר, בטעות, כי הסכום הנקוב בפסק דינו המשלים משקף חישוב של ריבית חודשית של 1%, המחושבת בשיטת חישוב של "ריבית דריבית" לכל אורך תקופת ההלוואה, בעוד שהמציאות היא שונה. למעשה, כפי שכבר נכתב לעיל, הסכום שנקבע בפסק הדין המשלים שיקף חישוב של ריבית שנתית בשיעור של 12% על דרך של "ריבית דריבית" (ולא ריבית חודשית של 1% בלבד, כפי שבית המשפט המחוזי הנכבד סבר בתחילה בפסק הדין החלקי). כמו כן, החלופה הרלבנטית בחוות דעתו של רו"ח זיצר הוסיפה לסכום ההלוואה הנ"ל תשלומי ריבית מתאריך 31.08.2010, ועד למועד מתן חוות הדעת. זאת, למרות שקביעתו המהותית של בית המשפט המחוזי הנכבד בפסק הדין המשלים השיתה את האחריות על אי תשלום החזר ההלוואה על וילאר ועל שלמה (כך, אלמלא היה מתווסף סכום הריבית הנ"ל, סכום יתרת ההלוואה היה עומד על סך של 551,160.85 אירו, בניכוי סך של 266,531.57 אירו ובסה"כ סך של 284,629.28 אירו).