(1) האלימות והאיום באלימות.
(2) נקיטה בשיטת תיחקור בלתי הוגנת.
(3) יצירת לחצים נפשיים בלתי הוגנים.
(4) שימוש בתחבולה בלתי הוגנת.
(5) נקיטה באמצעי פיתוי והשאה בלתי הוגנים."
למותר לציין, כי, בהקשר זה, לא מדובר ברשימה סגורה ומכוח הפסיקה הוספו עוד "אבות פסול" דוגמת, "ייעוץ משפטי" של החוקר לנחקר ו- "המונולוג הסוגסטיבי". שניים אלה נידונו בע"פ 10049/08 ראתב אבו עצא נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (23.8.12).
אשר לסוגיה של ייעוץ משפטי, ראו - סעיף 81 לפסק הדין בעניין אבו עצא:
"..., איני סבור כי תחבולת חקירה זו לגיטימית שכן תפקידו של החוקר אינו כולל מתן ייעוץ משפטי לנחקר, ודאי שלא ייעוץ משפטי מטעה ומוטב לו לחוקר כי לא יחדור למתחם הייעוץ המשפטי השמור ליחסי עורך דין-לקוח בלבד. תפקידו של החוקר לחקור ולחשוף עובדות ולא לעסוק בפרשנות המשפטית של המסכת העובדתית, פעולה שמטבעה שמורה לייעוץ משפטי שניתן לנחקר על ידי סנגורו."
ולעניין המונולוג הסוגסטיבי, בסעיף 90 לפסק דין אבו עצא, צוין כך:
"... שיטת "המונולוג הסוגסטיבי" היא שיטת חקירה פסיכולוגית אשר במסגרתה ננקט מהלך שכנוע חוזר ונשנה משך פרק זמן ממושך, ללא הפסקה, על מנת להשפיע על כוח התנגדותו של הנחקר. תכליתה של שיטה זו היא "לשבור" את כוח התנגדותו של הנחקר על מנת להניעו למסירת הודאה מבלי שיוכל לעשות שימוש רצוני ומושכל בזכות השתיקה העומדת לו. משכך, לטעמי, שיטת חקירה זו פסולה מיסודה שכן היא סותרת עקרון יסוד במשפט הפלילי – הזכות מפני הפללה עצמית – באמצעות שחיקת או אף ביטול רצונו החופשי של הנחקר."
בהמשך, בסעיף 91 לאותו פסק דין, נפסק בזו הלשון:
"סבורני כי "המונולוג הסוגסטיבי" עולה כדי שיטת חקירה נפסדת. באמצעות חזרה בלתי פוסקת של החוקר, מהלך פרק זמן ממושך, על משפטים בעלי מבנה ותוכן דומים מבקש החוקר לשכנע את הנחקר כי אין לפניו כל מוצא אחר זולת מסירת הודאה מפלילה וכי אין כל תועלת מבחינתו בעשיית שימוש בזכותו לאי הפללה עצמית. מנגנון סוגסטיבי זה פועל במשנה תוקף כאשר מתווסף לו מנגנון של פיתוי והשאה כמו במקרה דנן. זאת ועוד, לאחר שאדם מצוי במעצר מספר ימים בהיותו מנותק מסביבתו הטבעית וממשפחתו ממילא מופעל עליו לחץ נפשי (ראו והשוו: רינת קיטאי סנג'רו "שאלת חוקיותו של מעצר לצורך חקירה" עלי משפט ו 47, 49 (2007)] ואף ביתר שאת כאשר נמנעת מעורך דינו האפשרות להיפגש עמו וכאשר הוא אינו מוזהר כדין אודות זכויותיו [ראו והשוו: חגית לרנאו "יישום מבחין – תאוריה ומעשה בתחום סמכויות החקירה וזכויות חשודים" עלי משפט ו 105, 120-119, 128-125 (2007) (להלן: לרנאו)], הפעלת מנגנון סוגסטיבי במשך מספר שעות עלולה כאמור להגביר באופן בלתי סביר את הלחץ הנפשי בו נתון הנחקר ממילא עד כדי שבירת נפשו ורצונו החופשי. המנגנון הסוגסטיבי מבקש להערים על זכותו של נחקר לאי הפללה עצמית באמצעות "טמטום חושיו".
- להשלמת התמונה, אציין, כי הפסיקה החילה את אמת המידה הקבועה בסעיף 12 לפקודת הראיות - מסירת ההודאה באופן חופשי ומרצון - לא רק על מסירת גרסה לאיש מרות אלא גם על התוודות בפני מי שאינו נציג של הרשות. קרי - דברים אלה כוחם יפה גם ביחס למסירת גרסה מפלילה למדובב כך, שאין נפקא מינה אם הדברים הושמעו באוזניו של איש הרשות או באוזני אדם אחר כלשהו. בכל מקרה, יש להוכיח, כי מסירתם הייתה באופן חופשי ומרצון (ראו - שם בספרו הנ"ל של המלומד קדמי, עמ' 11).
למותר לציין, כי טרם תחולתה של הלכת יששכרוב, הפרשנות המקובלת של סעיף 12 לפקודת הראיות נקבעה בע"פ 115/82 מועדי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 197, 249 (1984), בפסק-דינו של כב' השופט גולדברג. בהתאם לאותה גישה, הפעלת אמצעי חקירה פסול במסגרת חקירת נאשם איננה שוללת, כשלעצמה, את קבילות הודאתו. יש לבחון כל מקרה לגופו; אם היה באמצעי החקירה הפסול כדי לשלול את חופשיות רצונו של הנאשם במסגרת הודאתו, שאז תיפסל קבילות ההודאה מחשש לאמיתותה. עם זאת, במקרים בהם הגיעה רמת הפסלות כדי פגיעה "בצלם דמות האדם" של הנאשם וכדי "דרגת חקירה ברוטלית ובלתי אנושית", כי אז תישלל קבילות ההודאה לפי סעיף 12 מיניה וביה, בלא לבחון את ההשפעה בפועל של אמצעי החקירה הפסול על חופשיות רצונו של הנאשם.
- אשר לגורמי הפסלות הקלאסיים (כפי שמניתי אותם לעיל); בהקשר זה אפנה שוב לספרו של המלומד יעקב קדמי (על הראיות, חלק ראשון, 2003 עמ' 54 עד 75) שם, כך הוא מפרט ומסביר את הגורמים "הקלאסיים" המביאים לפסילתה של הודיה;
א. אלימות ואיום באלימות - עקרונית, נקיטה באלימות היא פסולה מעצם טבעה. הכלל הוא, שאין לנקוט באלימות או איום באלימות במסגרת חקירה. עם זאת, לא כל שימוש בכוח ייחשב לאלימות בהקשר זה. בשל אופייה הפסול של ה"אלימות", אין מקום להעמדת הנקיטה בה במבחן של "הגינות וסבירות", ובכך נבדל אב פסול זה מאבות הפסול האחרים. לצד גישה מסורתית זו, ישנה גישה נוספת הגורסת, כי גם כאשר מדובר בנקיטה באלימות, עדיין נותר מקום לבדיקה אם על פי מבחן סובייקטיבי, היה באותה אלימות כדי לשלול את רצונו החופשי של הנחקר. טענה מעין זו, מן הראוי להעלות בהזדמנות הראשונה וכבישת הטענה עד למשפט הזוטא עשויה לפגום באמינותה (ספרו של המלומד קדמי, שם, עמ' 55).