לעניין פיתוי מצדו של מדובב, הפנה המלומד קדמי לע"פ 7951/98 (ולנסיה)[פורסם בנבו] "הנאשם ידע כי ניצב בפניו עציר מן המנין [המדובב] אשר גם אם היה מבטיח... הבטחה כלשהי... הרי שלהבטחה זו לא היה ערך ... מכאן [שהנאשם] נעזר במדובב על מנת להיחלץ מהמצוקה אליה נקלע וההחלטה להודות לא נבעה מלחץ חיצוני, פיתוי או השאה, אלא מלחץ פנימי אש נבע מרצונו להיעזר בעצתו של מי שהציג עצמו כבקי בהליכי חקירה ומשפט".
הנה כי כן, בכל הנוגע לאבות הפסול הללו, יש להבחין, ככלל, בין אלה שיש בהם כדי להביא לפסילת הודאה, לבין אמצעי שנקיטתו ראויה אמנם לביקורת אך אינה גוררת את פסילת הקבילות של הראיות. המבחן אינו טכני אלא מהותי. בית המשפט אינו יכול להסתפק בקביעת עצם הפסול, אלא מוטל עליו לבדוק ולענות על השאלה שמא השימוש באמצעי הפסול "הפר זכות מהותית של הנאשם באופן שקבלת הראיות שהושגו באמצעותה תגרום לו עיוות דין או תפגע במידת הצדק" (ספרו של המלומד קדמי, שם, עמ' 54, בהתבסס על עניין אלבה (שם מדובר היה בתחבולה פסולה)).
כפי שצוין לעיל, לא מדובר ברשימה סגורה ומכוח הפסיקה הוספו עוד "אבות פסול" דוגמת, "ייעוץ משפטי" של החוקר לנחקר ו- "המונולוג הסוגסטיבי".
- המסלול השני לבחינת קבילות ההודאה; דוקטרינת הפסילה הפסיקתית שהתגבשה ועוגנה בהלכת יששכרוב, במסגרתה נתון לבית המשפט שיקול דעת לקבוע, כי הודאה אינה קבילה מקום בו הגיע למסקנה, כי זו הושגה שלא כדין וכי קבלתה כראיה במשפט תגרום לפגיעה בזכותו של הנאשם להליך הוגן (שם, עמ' 569 – 570).
וכך סוכמה ההלכה בעניין יששכרוב, שם בפסקה 76:
"הנחת המוצא בשאלת קבילותן של ראיות היא זו הנוהגת עימנו מאז ומתמיד, ולפיה ראיה שהיא רלוונטית - קבילה במשפט. עם זאת, בהתאם לדוקטרינה האמורה לבית-המשפט שיקול-דעת לפסילת קבילותה של ראיה בפלילים, אם נוכח לדעת כי הראיה הושגה שלא כדין וקבלתה במשפט תיצור פגיעה מהותית בזכותו של הנאשם להליך הוגן שלא בהתאם לגדריה של פיסקת ההגבלה (ההדגשה לא במקור ס.ד). מדובר בנוסחת איזון עקרונית השואפת להשגת פשרה ראויה בין מכלול הזכויות והאינטרסים הרלוונטיים לשאלת קבילותן של ראיות שהושגו שלא כדין, ובהם: חשיפת האמת העובדתית, הלחימה בעבריינות וכן ההגנה על שלום הציבור ועל זכויות נפגעי העבירה מחד גיסא; אל מול ההגנה על זכויות הנאשם ועל הגינות ההליך הפלילי וטוהרו מאידך גיסא.