השיקול של חומרת העבירה
- בבוא בית המשפט לתור אחר התוצאה הנכונה והצודקת בנסיבות העניין, בשים לב לפעולות ושיטות החקירה שננקטו, אין לפסוח על השיקול שעניינו - חומרת העבירה. בעניין יששכרוב נותרה שאלה זו ללא הכרעה אך מפסיקתו העקבית של בית המשפט העליון ניתן לומר, כי חומרת העבירה לא תהווה שיקול להימנע מפסילת ראיה ו/או הודאה של נאשם, בהתאם לדוקטרינת הפסילה הפסיקתית שכן, דווקא בעבירות חמורות יש להקפיד על זכותו של הנאשם להליך הוגן, ואין כל היגיון בהפעלת הדוקטרינה בעבירות קלות בלבד. ראה בהקשר זה דבריו של כב' השופט א' א' לוי בע"פ 4988/08 פרחי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (1.8.11) (להלן: "עניין פרחי"):
"קבוצת שיקולים זו משמשת למעשה חרב פיפיות – בעוד שהדעת לא סובלת זיכויו של מי שביצע מעשים כה חמורים, החשיבות בהגנה על הוגנות ההליך ושמירה על זכויות הנאשם, מתגברת דווקא במקרים אלה. מלאכת עשיית הצדק במובנה הרחב כוללת גם את האינטרס שבכיבוד זכויות נאשמים. קבלת הראיה עקב חשיבותה לתביעה עלולה לפגוע גם באמון הציבור ברשויות השלטון, וליצור תחושה כי האדם הינו כלי משחק בידי השלטון המשנה את הכללים בהתאם לצרכיו. לאור זאת, סבורני כי כאשר הפגיעה בהוגנות ההליך כפי שמשתקפת ממכלול השיקולים והנסיבות היא חמורה, אין בקבוצת השיקולים הזו כדי להכשיר את הראיה אף כשהעבירות המיוחסות לנאשם הינן מהחמורות בספר החוקים, וחיוניותה להרשעתו היא נכבדת" (שם, בפסקה 19).
- ברוח זו קבע כב' השופט נ' הנדל בעניין אל עוקה (ע"פ 5956/08 אל עוקה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (23.11.11)), כי המשקל שיש ליתן לשיקולים אלו הוא נמוך, קביעה אליה הצטרף השופט י' דנציגר, בציינו כי "כאשר מדובר בהפרה חמורה של הזכות להליך הוגן, הרי שעצם חומרת העבירה אינה יכולה להצדיק את הכשרת הראיה שהושגה באופן הסותר את הזכות להליך הוגן" (שם, בפסקה 6 לחוות דעתו של כב' השופט י' דנציגר). לא זו אף זו, לאחרונה, ניתן להבחין במגמת הפסיקה שעניינה נסיגת השיקול בדבר חומרת העבירה (כשיקול שיש בכוחו לעמוד בפני פסילת הודאות עקב נקיטה באמצעים שפוגעים בזכות להליך הוגן) במקרים המתאימים. בהמשך אף אפנה לפסקי דין שנוגעים לסוגיה זו.
חקירת קטינים – הסיכון המוגבר להודאות שווא ותיקון חוק הנוער
- עובדת היותו של החשוד (הנאשם כאן) קטין, יוצרת כר נרחב של הוראות ספציפיות הקמות וצומחות מכוח הדין הקיים שחל על קטינים. המאפיינים, מבנה האישיות, הכוחות, הצרכים וכושר העמידה של נחקר-קטין שונים הם, באופן מהותי, מאלו שקיימים ביחס לנחקר-בגיר. רשויות אכיפת החוק, ובכלל זה, רשויות החקירה, צריכות להציב כנר לרגליהן את מכלול הזכויות הקמות לנחקר, בשים לב לגילו, על רקע ההוראות הספציפיות של חוק הנוער, על מגוון הוראותיו וסעיפיו. אל לה, לרשות החוקרת, לנקוט באמצעי חקירה שיש בהם כדי לסתור את הוראות הדינים החלים על קטינים; במיוחד, בהינתן מאפייני ומבני האישיות שמייחדים ומבדילים קטינים ממבוגרים שמעמידים אותם בסיכון מוגבר למסירת הודאות שווא.
יפה תיאר זאת כב' השופט מנחם פינקלשטיין במסגרת תפ"ח (מחוזי מרכז) 10101-11-09 מדינת ישראל נ' ע' ש' [פורסם בנבו] (29.11.2015), בסעיף 334 לפסק הדין: