עד, מר בן לולו : אוקיי.
עו"ד ארבל : אין לי כבר כוח לעמוד.
עד, מר בן לולו : כן.
עו"ד ארבל : זה עניין אותך?
עד, מר בן לולו : בוודאי שזה עניין אותי,
עו"ד ארבל : אז מה עשית עם זה?
עד, מר בן לולו : בהמשך הוא גם עוד פעם ממשיך עם הסיגריות ועם הזה ושום דבר לא קרה.
עו"ד ארבל : אוקיי.
עד, מר בן לולו : לא קרה לו איזשהו נזק.
עו"ד ארבל : הוא לא התמוטט.
עד, מר בן לולו : לא קרה לו שום נזק.
עו"ד ארבל : זה האינדיקציה.
עד, מר בן לולו : כן."
(שם, שורות, 17 -30).
- הנה כי כן, בשים לב למהלך אותה חקירה ואף מתוך התוכן של חקירה זו, ועל רקע עדותו של החוקר בן לולו עצמו, ניתן להתרשם, כי החוקר נשא "מונולוג" מתמשך במהלכו ניסה לדבר אל ליבו ומצפונו של הנאשם ולשכנעו למסור גרסה. קרי, ענין לנו במונולוג שתכליתו הייתה להביא להשפעה פסיכולוגית על הנחקר/הקטין (מונולוג שנעשה מחוץ לחדרי החקירה, בחלל החיצון, ללא תיעוד חזותי, כאשר אין הסבר שמניח את הדעת על העדרו של תיעוד שכזה) על מנת שימסור גרסה ו/או יודה באשמה. אכן תפקידו של חוקר, הוא לחקור. אולם, לא אחת נפסק, כי הפעלת אמצעי שכנוע פסיכולוגיים כדי לשכנע נחקר להודות, תוך אמירות שמהן משתמע כי הנאשם "יצטרך" בסופו של דבר לדבר, להבדיל מניסיון לשכנע נחקר למסור גרסה, לאו חקירה עניינית ולגיטימית היא. נהפוך הוא, זו התערבות בזכות השתיקה, כאשר, שוב, במקרה שעומד בפתחנו, התערבות זו לא השיגה את מטרתה שכן, המונולוג לא שבר את שתיקת הנאשם.
- כפי העולה ממכלול הראיות, במהלך החקירות של הנאשם בפני חוקריו, לא נשברה רוחו ואף לא כוח העמידה שלו על האוטונומיה של רצונו. הוא נותר בשלו ושמר על זכות השתיקה. מכאן, ניתן לומר, כי לא הייתה פגיעה ממשית באוטונומיה של הרצון של הנחקר. אולם, בבחינת למעלה מן הצורך אציין, כי מן הראוי שרשות חוקרת תפעל במתווה שאין בו משום פגיעה בזכויות של נאשם קטין, תוך שהיא שומרת על הוראות הדין וההגינות של ההליך הפלילי ותוך שהיא תרה אחר גילוי האמת (ולא לעשות "הכל, הכל, כל שיש ביכולתי לעשות, לעשות הכול כדי שידבר, רק שידבר " כפי דבריו של החוקר) . כאן המקום להדגיש, שוב ושוב, כי בבסיסו של הליך חקירה לא עומדת התכלית ו/או המטרה לתור אחר השגת הודאה שהינה "מלכת הראיות" כפי גישתה של הרשות החוקרת כאן. הליך חקירתי, נועד כדי להביא לגילוי האמת ולחשיפת פרטיה ומהלכיה של ההתרחשות העובדתית הנטענת, מושא כתב האישום. אל לו לחוקר, להיות שבוי בקונספציה לפיה - הנחקר הוא מושא החקירה. לעולם, חקירה צריכה להיות עניינית, שקולה ומושפעת, במידה הנכונה, ממשבי הרוח הראייתיים, כפי שהם נחשפים לעיני החוקרים המשקיפות על כל המישורים ועל כל נקודות האחיזה, ללא יוצא מן הכלל. כן, לעולם, יש להקפיד על חקירת חשוד/קטין על ידי חוקר נוער בעל הכשרה מיוחדת המיומן ובקי בהוראות הדין וחוקי הנוער. כן, חקירה של קטין צריכה להיעשות במשנה זהירות, ללא גידופים ו/או איומים והעלבות, תוך שמירה על זכויותיו, נפשו הרכה, כבודו וייחודיותו של הקטין.
- בחקירתו בפנינו התייחס הנאשם לפרק זה של החקירה בציינו, שהחוקר לחץ עליו להודות והוא בתורו הסביר לו, חזור ושוב, כי אין לו במה להודות (עמ' 486 לפרוטוקול, שורות 22 -29). לטענת הנאשם, הוא הרגיש מפוחד עת נקלע לאותה סיטואציה והמחשבה היחידה שלו התמקדה בהורים ובמשפחה (עמ' 487 לפרוטוקול, שורות 1 -2).
ואשר לחוקר בן לולו ויחסו אליו, העיד הנאשם כך: "לא הרגשתי אליו לא חבר ולא אבא, הרגשתי שהוא החוקר ואני הנחקר ויש לי זכות אחת שאני שומר אותה זכות השתיקה וכשזה לא התאים לו שאני שומר על זכות השתיקה אז הוא התחיל לקלל ולהעליב אותי והרגשתי השפלה ממנו שהוא עושה לי את הדברים האלה. כאילו בגלל שאני לא משתף איתו פעולה אז אני חרא". (עמ' 495 לפרוטוקול, שורות 18 -22).
- בהמשך, בחקירתו הנגדית, טען הנאשם בהקשר של חקירתו על ידי בן לולו, כי זה האחרון הפעיל עליו לחץ, לאורך החקירה, שיודה תוך שהוא מספר לו סיפורים על קין והבל, ו "מודה ועוזב ירוחם" ודברים מהתנ"ך (ראו עדותו - עמ' 508 לפרוטוקול, שורות 29 -31).
- שוב, ניכר מעדותו של הנאשם בהקשר זה, כי הלחצים של החוקר בן לולו, כפי העולה מאותו מונולוג, לא ממש השיגו את מבוקשם, וכי לא שברו את שתיקתו של הנאשם.
- הנה כי כן, החקירה של החוקר בן לולו נעשתה מבלי נקיטה ב "מנגנון בטחון" שדרכו ניתן לוודא, כי ענין לנו בתוצרי חקירה הוגנת . לא אחטא למטרה, אם אבהיר חזור והבהר, כי יש להבדיל בין חקירה ראויה שכל מטרתה לגבות הודעה ולשקף גרסה רצונית של נחקר לבין חקירה ששורשיה מכים ושואבים את חיותם מרצון ופוטנציאל מוגבר שמקונן בתודעה של חוקר כלשהו להשיג "הודאה" בכל מחיר.
ראו בהקשר של שיטות חקירה ונורמות התנהלות ראויות את עניין אבו עצא הנ"ל, שם התייחס בית המשפט לסוגיה זו, באמרו כך: