בהקשר זה, אין מנוס מלהתעכב קמעא על העובדה, כי, בשלב כלשהו, המדובב לסרי נקרא לצאת מתוך תא הדיבוב לצורך פגישה, כביכול, עם עורך דינו. הוא שהה מחוץ לתא הדיבוב תקופה של כ - 22 דקות (כאשר מונה הזמן הראה, כי היציאה מהתא הייתה בדקה 01:07:50 והחזרה לתא בדקה - 01:29:42). למותר לציין, כי מעשיו של לסרי משך הזמן בו שהה מחוץ לתא המעצר, אינם מתועדים במזכר כלשהו ולא ברור מה התכלית שעמדה מאחורי יציאתו את התא. האם זה היה לצורך קבלת תדרוך ו/או הנחיות ו/או בשל מטרה אחרת?. אשר לסוגיה זו, אל לנו להתעלם מהשתלשלות הדברים וממהלך הדיבוב, כפי שניתן ללמוד עליהם מיד לאחר שובו של לסרי לתא. עינינו הרואות, מיד לאחר שובו לתא, שאל לסרי על אודות מספר הדקירות בהדגישו, בהמשך השיחה, כי גרסת הנאשם אינה נוחה לו. (לדוגמא; ראו - דקה 1:30:00 ל ת/20 ועמ' 32 עד 34 ל - ת/23)).
שיטת החקירה של המדובבים, השאלות אותן העלו, רצף השאלות, מהותן, הסדר שלהן (ראו בהקשר זה - שאלות בהקשר של מספר דקירות, מיקומן, אם היה שפריץ של דם ועוד), היציאה של המדובב לסרי מהתא, ללא הסבר שמניח את הדעת; כל אלה יחדיו, יש בהם כדי לעורר תהיה ביחס לידיעת המדובבים על אודות הפרטים המוכמנים של ההתרחשות העובדתית מושא ההליך דכאן.
- בהינתן כל המקובץ לעיל, האם ניתן לקבוע, כי הודאת הנאשם, כפי שזו הושמעה באוזני המדובבים, הייתה חופשית ומרצון, או שמא, ננקטו אמצעי חקירה פסולים שיש בהם כדי להביא לפגיעה "משמעותית וחמורה" באוטונומיית רצונו ובחופש בחירתו של הנחקר/הנאשם ביחס למסירת הודאתו. כלום ניתן לומר שלא הופעלו בגביית הודעתו/הודאתו של הנאשם אמצעי לחץ חיצוניים שהיה בהם כדי לשלול את יכולתו של הנחקר לבחור בין מסירת הודאה לבין הימנעות ממסירתה?.
- דומה כי, עת יוצקים את תמהיל הראיות ואמצעי החקירה בהם נעשה שימוש במסגרת ההליך דכאן, כפי שהוכחו בפנינו, אל תוך תבנית ההלכה והפסיקה בנוגע לדוקטרינת הפסילה הפסיקתית, מצטיירת תמונה של תוצר חקירה שאין מנוס מפסילתו; זאת בהינתן שיטת החקירה שאינה נקיה מפגמים שמשתקפים בשלילת זכותו של הנאשם לשמור על זכות השתיקה ו/או להליך הוגן. לא זו אף זו, הרי עת באים אנו לבחון את ההודאה ותוכנה, אל מול הפרטים המוכמנים שאינם שנויים במחלוקת, או אז, צצים מספר אבני נגף ומחסומים בלתי עבירים בדרך המובילה להרשעת הנאשם בדין.
- ככל וההודאה הייתה שורדת את מבחן הקבילות כפי שזה נקבע בסעיף 12 לפקודת הראיות, הרי, גם אז, הודאה זו לא הייתה שורדת את מבחן הקבילות בהתאם לדוקטרינת הפסילה הפסיקתית, כפי שנקבע בעניין יששכרוב, שעניינה פסילת ראיות שהושגו שלא כדין בהליך פלילי. כזכור, לפי מסלול זה, על בית המשפט לאזן בין מכלול שיקולים וזכויות הרלוונטיים להליך הפלילי ובהם: הצורך להגיע לחקר האמת, הצורך להילחם בפשיעה ולהגן על שלום הציבור, וכן החובה להגן על טוהר ההליך הפלילי ועל זכויותיהם של חשודים ונאשמים (ראו והשוו - עניין מילשטיין הנ"ל, פסקה 1 לפסק דינה של השופטת ארבל). קרי, יש לתת מענה לשאלה - האם האמצעים שבהם נעשה שימוש כדי לחלץ את ההודאה היו כה פסולים עד שקבלת ההודאה כראיה תפגע באופן מהותי בזכותו של הנאשם להליך הוגן ובטוהר ההליך הפלילי (ראו לדוגמה - עניין חייבטוב, פסקאות 87 -89 לפסק דינו של כב' השופט שהם; עניין יששכרוב, עמ' 569 -570).
כאמור לעיל, בהתאם להלכת יששכרוב, הקווים המנחים לעניין הפעלת שיקול הדעת השיפוטי לפי דוקטרינת הפסילה הפסיקתית הם:
- אופייה וחומרתה של אי החוקיות שהייתה כרוכה בהשגת הראיה;
- מידת השפעתו של אמצעי החקירה על הראיה שהושגה;
- בחינת הנזק מול התועלת החברתיים הכרוכים בפסילת הראיה כאשר לעולם, על בית המשפט להגיע למסקנה, כי קבלת הראיה שהושגה שלא כדין תוביל לפגיעה ממשית בזכותו של הנאשם להליך פלילי הוגן .
ככל שמדובר בשיקול הראשון, הרי שבענייננו, כפי שעמדתי על כך בהרחבה לעיל, אין מדובר בהפרות זניחות של כללי החקירה התקינה, אלא בשורה של הפרות חמורות של זכויות יסוד מרכזיות, לאורך כל החקירה.