כב' השופטת הלמן: זה משפט של תנאי, את אתה לא תעשה משהו יקרה משהו. מה יקרה?
העד, מר ואנונו: אבל זה דיבור,
כב' השופטת הלמן: מה צריך מישהו ששומע את זה להבין שיקרה?
העד, מר ואנונו: אני לא יודע, כבודה"
(עמ' 347 לפרוטוקול, שורות 21-7).
- וכך, בהמשך עדותו של ואנונו, ניכר כי הוא גילם דמות של עבריין ועל כך אין להלין. יחד עם זאת, דומה, כי במספר שלבים, במהלך הדיבוב, הוא חצה את גבול המותר. העד ואנונו העיד ארוכות בפנינו, כאשר עדותו לימדה, כי הוא לא ראה בדבריו ובפניותיו לנאשם משום איום, הוא לא הבחין בכך שהוא דוחק בנאשם אל עבר פינה צרה שאין בלתה, כל זאת כדי להשיג את מטרתו ולקבל תשובות והסברים מטעם נאשם שביקש עוד בתחילת הליך הדיבוב לעמוד על חפותו בציינו "לא רצחתי אותו... לא יודע... ראיתי כתבה בווי נט" – (ת/20 דקה 46:00 ). נוכח דבריו אלה של הנאשם צעק אחד המדובבים, " מה אתה מזיין את השכל". כאשר מיד לאחר מכן, המדובבים הטילו דופי בנאשם, תוך שהם מחשידים אותו כמי שמשתף פעולה עם גורמי המשטרה, דבר שאילץ את הנאשם אף להוציא את כיסי מכנסיו ולהרים את חולצתו כדי לאפשר למדובבים להיווכח, כי אינו מקליט אותם (ראו – מהלך השיחה בת/20 , דקה 46:50).
- כך גם בעדותו של המדובב השני, לסרי, גם מדובב זה לא ממש הבין את הפסול במעשיו ובשיטת החקירה הדורסנית בה נקט.
- כזכור, אין בנמצא כל תיעוד חזותי בנוגע לתרגיל החקירה שבוצע. כל שיש בידינו הוא הקלטת השמע של הדיבוב השני. מטבע הדברים, האזנה להקלטה לא מאפשרת קבלת תמונה שלמה וממצה אשר להתרחשות בתוך תא המעצר. גם לאחר שמיעת עדותם של המדובבים בפנינו, וההתרשמות מהם, לא ניתן מענה ו/או הסבר שיש בו כדי להפיג את הערפל הכבד שאפף את אקט הדיבוב בתוך התא. תוכן השיחה בין המדובבים לבין הנאשם, נימת הקול, הצעקות, רצף הדיבור, מהות השאלות שהופנו לנאשם ותדירותן, העובדה שהמדובב לסרי יצא בשלב כלשהו את התא (מבלי שנעשה תיעוד ולו במזכר המפרט את יציאתו, מהותה ותכליתה) ושב אליו כאשר באמתחתו צרור שאלות ביחס למספר הדקירות; כל הראיות הנ"ל שלימדו גם על הפעלת אמצעי לחץ שכללו מידה לא מבוטלת של איום על הנאשם, לא ניתן להם מענה/הסבר הולם שמניח את הדעת, במהלך העדות של המדובבים בבית המשפט. לבטח, איומים אלה חורגים להשקפתי מגדר תחבולה לגיטימית שבה היו רשאים גורמי החקירה לנקוט והם גלשו אל עבר תחום פסול ובלתי לגיטימי בכל הנוגע לדרכי חקירה. בנסיבות אלו, בהחלט מתקבל על הדעת, כי הודאתו המפלילה של הנאשם לא בקעה מתוך רצונו הטוב והחופשי, כך שהליך הולדתה של הודאה זו נעשה תחת לחץ ואיומים. מכאן, ברי, כי, הודאה שנולדה בטרם עת, באופן מאולץ ואף לפני שהצליחה לקרום עור וגידים שיאפשרו את המשך חיותה באופן עצמאי (ולו תוך הישענות על דבר מה נוסף), אין לאמצה אל חיקנו ואין לקבוע, כי לאורה יישק דבר.
- אשר לטון הדיבור של הנאשם; לשיטת המאשימה, ניתן להבחין בכך שטון הדיבור שלו השתנה עת רצה לספר על פרטים ודברים שקשורים אותו לרצח (כאשר לעומת זאת, בנוגע לשאר החלקים במהלך הסיפור שגולל בפני המדובבים, סיגל הנאשם לעצמו טון דיבור רגיל), דבר שיש בו כדי ללמד על אמיתות דבריו וכי הוא לא חש מאוים על ידי המדובבים. סבורני, כי אין מקום לאמץ גישתה זו של המאשימה. אחד הטעמים לכך, הוא; מה לי דיבור בטון גבוה; מה לי דיבור בטון רגיל; זאת כאשר העזרים הטכניים בהם נעשה שימוש אינם מאפשרים התחקות אחר תוכן המשפטים שנאמרו בלחש וכאשר תוכן הודאתו של הנאשם סותר חלק מהותי מהפרטים המוכמנים ביחס להתרחשות העומדת בבסיס ההליך כאן. לא זו אף זו, בית המשפט העליון עמד לא אחת על כך שישנו מגוון רחב של תגובות אפשרויות למצבי דחק. ראו לדוגמה דבריו של כב' השופט הנדל בעניין מירז (שם בפסקה 7 לפסק הדין):
"...לאנשים שונים דרכי התמודדות שונות עם מצבי עימות. למשל, יש מי שנשבר באופן מידי, יש מי שמגיב בתוקפנות ויש מי שמנסה "לשלוט" בסיטואציה: לנסות להרגיע, לשדל, להסביר או לרכוש את אמונו של התוקפן. דרך ההתמודדות האחרונה אין פירושה שהאיום לא נלקח ברצינות. ההבדל הוא בפתרון שמוצע לאיום. כדי להמחיש את הנקודה, טול מקרה בו עבריין מאיים לפתע על זוג באקדח ודורש את כספם. נניח כי אחד מבני הזוג צועק או בוכה, ואילו השני מנסה להרגיעו ואומר לעבריין כי כל דרישותיו ייענו וכי יישאר רגוע. האם נסיק מכך שרק הראשון חש מאוים?..."
- התנהלות הנאשם בתא המעצר, החוליות השונות בשרשרת תרגיל החקירה מושא הדיבוב, התפתחות הגרסה של הנאשם אל מול שיטת החקירה אותה אימצו המדובבים, משך הזמן של התרגיל החקירתי מרגע כניסת הנאשם לתא עד לשלב בו הודה (18 דקות), העדרו של תיעוד חזותי, גילו של הנאשם, מאפייניו אל מול מאפייני האישיות והגוף של המדובבים, השעה בה התנהל תרגיל החקירה, הפגמים החקירתיים שהצטברו לאורך יום החקירה העמוס עד לשלב בו נכנס הנאשם לתא הדיבוב (כאשר עוד לא פגש את הוריו) גרסתו הראשונית בתוך התא עת ניסה להיאחז בטענה, כי אין לו יד ולא רגל במעשה הרצח, והשלב בו החל ב"שיתוף הפעולה" עם המדובבים, (שבא לאחר התבטאויות שכללו גידופים, העלבה, צעקות ומידה לא מבוטלת של איום, כי יאונה לו רע, אם לא יאות לשתף פעולה עם שותפיו לתא שהצטיירו בעיניו כעבריינים כבדים, בין היתר נוכח התנהלותם מול החוקר); כל אלה יחדיו, מלמדים על פגיעה ממשית בזכות השתיקה ובהגינות ההליך הפלילי; פגיעה שהשפיעה על גרסתו והודאתו של הנאשם.
- אף אם נניח לרגע קט, כי לא נעשה שימוש באבות הפסול שהביאו את הנאשם למסור הודאה שאינה מרצונו הטוב והחופשי, לבטח ניתן לומר, כי שיטת החקירה, במקרה שעומד בפתחנו, חרגה מגבולות המותר ופגעה בזכותו של הנאשם להליך הוגן ובטוהרו של ההליך הפלילי.
- בהינתן האמור לעיל, לדעתי, מן הראוי לפסול את הודאתו של הנאשם, הן לפי המסלול החקיקתי ותכלית ההגנה על אמינותן של הודאות נאשמים וזכות הנחקר לאוטונומיה של הרצון החופשי והן לפי המסלול הפסיקתי ששם לו למטרה את זכות הנאשם להליך פלילי הוגן.
משקל האמרה:
- אי קבילות הודאתו של הנאשם כפי קביעתי לעיל, עשויה לכאורה לייתר את בחינת משקלה. אולם, בנסיבות העניין, מצאתי לנכון לעמוד גם על משקלה של הודאת הנאשם.
- במסגרת הפרקים הקודמים דנתי בתוכן ההודאה ומה בינה לבין המציאות. כן, עמדתי על המשקל הפנימי שיש להעניק לאותה הודאה. לא פעם, התחוור לנו, כי דבריו של הנאשם, כפי הגרסה שעומדת בבסיס הודאתו, סתרו את הממצאים האובייקטיביים כפי שאירעו בשטח. יתרה מזו, ביחס לנקודות מסוימות גרסת הנאשם אף הייתה מופרכת. כל אלה פוגעים במשקל אמרותיו והודאתו של הנאשם. אמנם, היו פרטים בהודאתו שכן דמו למציאות. אולם, היו פרטים אחרים, מהותיים ומוכמנים אף הם (שלבטח רק הרוצח האמתי וגורמי החקירה ידעו עליהם, דוגמת; מספר הדקירות ומיקומן המדויק) שגרסת הנאשם כפי שבאה במסגרת הודאתו, עמדה בסתירה להם.
- זאת ועוד, אין בידי לקבל את טענת המאשימה לפיה, הודאת הנאשם משמשת כהודאה הכוללת את המניע לעבירה, את הדרך בה נרצח המנוח, את התנהלותו של הנאשם לאחר הרצח ואף את הליך טשטוש העקבות לאחר מעשה הרצח. כפי טיעוני המאשימה, היא כן שתה את לבה לפרט מהותי וחשוב בנוגע למספר הדקירות (כפי גרסת הנאשם עליה מבקשת המאשימה להסתמך) שאינו תואם את הממצאים בזירה. אולם, לדידה, אין בכך כדי ליטול מההודיה את כוחה הראייתי. המאשימה הפנתה בהקשר זה לע"פ 2270/10 גז נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (31.5.12) ממנו ביקשה ללמדנו, כי: "העובדה שבהודיה משולבות עובדות שגויות, אין בה, כשלעצמה ובכל מצב כדי ליטול מן ההודיה את כוחה הראייתי".
למותר לציין, כי באותו ענין שהפנתה אליו המאשימה, שם, הטענה נבחנה ונפסק, כי חלק מן הסתירות הנטענות אינן כאלה, חלק אחר מהן אינו מהותי, חלק נבע מאי דיוקים או שמקורו היה בחוסר הבנה וחלק מהן שקרי וכי מדובר בפרטים שהמערער הוסיף כחלק מהסיפור שהפיק (שם, סעיף 23 לפסק הדין). לא כך פני הדברים במקרה שמונח אל פתחנו; הסתירות ואי הדיוקים בהודאת הנאשם כאן נגעו למספר חוליות מהותיות בשרשרת האירוע וכן לפרטים מהותיים הממוקמים בליבת ההתרחשויות.
- עמדתי לעיל על התנהלות הדיבוב השני ועל הפרטים אשר נמסרו במסגרתו. כן, לא נעלם מעיניי שחלק מהדברים ואשר נמסרו על ידי הנאשם, אכן היו דברי אמת, דוגמת: הסכסוך של הנאשם עם י', העובדה שהמנוח היה על אופניים חשמליים, העובדה שהיה רעול פנים והעובדה שנדקר בגב. יחד עם זאת, רואה אני לנכון לציין שוב, כי פרטים אחרים ונוספים, מהותיים וחשובים שנוגעים לתיאור פרטי האירוע, אינם דרים בכפיפה אחת עם הודאת הנאשם, כגון; הפרט של שעת האירוע, אינו תואם את המציאות; הפרט של מספר הדקירות, אינו תואם את המציאות; סיפורו של הנאשם אשר למעשיו לאחר האירוע, אינו תואם את המצב לאשורו; טיעוניו לעניין פרטי לבושו בשעת האירוע וכן אשר למקום הלינה בליל האירוע והתנהלותה של אמו סמוך לאחר האירוע, סותרים במספר נקודות את העובדות המוכחות, אף לגישתה של המאשימה עצמה. כך גם ביחס לטענה שעניינה מיקום הדקירות - בהעדר תיעוד חזותי, לא ניתן לראות את המיקום המדויק עליו הצביע הנאשם כמיקום הדקירות. יוצא כי, הנאשם דייק בחלק מהפרטים ובחלקם האחר סתר את הממצאים בזירה. הסתירות ואי הדיוקים נוגעים לפרטים חשובים הממוקמים בחוליות המרכזיות של שרשרת ההתרחשות, כך שאין ענין לנו בסתירות ו/או בחוסר דיוקים שנמצאים בשוליים של האירוע.
רואה אני לנכון לציין שוב, כי הנאשם הוכנס לתא המעצר בו התרחש הדיבוב, לאחר יום ארוך ומתיש של חקירות אשר, כאמור, התחיל בדיבוב באמצע העיר, המשיך עם חקירתו המתישה של הנאשם על ידי החוקר בן לולו שלאחריה בוצע הליך חקירה בדרך הנסיעה מעפולה לחדרה, על ידי החוקרים ג'האד ואבזח, וכלה בהכנסתו של הנאשם בשעה 21:42 לתא של המדובבים. כאן המקום להפנות גם לעדותו של הנאשם בפנינו בעמ' 554 לפרוטוקול, שם הוא הסביר שהעניין של טעות בזיהוי, כפי שעלה במסגרת הדיבוב השני, עלה בהמשך לגרסת ה"טעות", כפי שזו עלתה במסגרת הדיבוב הראשון, כאשר שני המדובבים, במסגרת הדיבוב הראשון, עשו שימוש תדיר במילה "טעות" ויצרו אצל הנאשם את הזרעים של גרסה זו.
- יוצא כי, אף אם היינו עוברים את שלבי הקבילות, הרי שכוחה של הודאת הנאשם לא יעמוד לה כדי לצלוח את המבחן הפנימי ובהיותה כזו, אין להעניק לה משקל מכריע , עד שאין לבסס עליה ממצא מרשיע. כלל נקוט וידוע הוא, כי, לעתים, מידת הפגיעה המוחשית בהגינות של ההליך הפלילי, יכולה לפגוע במשקל ההודאה, אם לא בקבילותה. עינינו הרואות, בשים לב לפגמים שנפלו בהליך החקירה, דומה, כי אין מקום להעניק להודאה רעועה זו משקל כלשהו שניתן לבנות עליו מגדל ראייתי הדי בו לצורך הרשעת הנאשם בדין.
בחינת קיומן של ראיות נסיבתיות להוכחת האשמה:
- לאחר פסילת הודאות הנאשם, כפי שאלו באו בפני המדובבים, נותר לבחון, האם קיימות ראיות נסיבתיות שיש בהן כדי להוכיח את האשמה במידה הדרושה במשפט פלילי. ויודגש, כי המאשימה לא ביקשה לבסס את האשמה על סמך ראיות נסיבתיות. המאשימה השליכה את כל יהבה על ההודאה שמסר הנאשם בפני המדובבים, לה מצאה תוספת ראייתית בראיות נוספות, כך על-פי גישתה.
- כפי שפתחתי וציינתי, על שולחנו של בית המשפט הונחו מספר ראיות שיש בהן כדי להצביע, במידה כזו או אחרת, על חשד אשר למעורבות מסוימת מצד הנאשם במעשה הרצח; ואלה הן: ההתנהגות של אם הנאשם בליל הרצח וחיפושה אחר בנה; הדמות אשר נצפתה באחת ממצלמות האבטחה רודפת אחרי המנוח אשר התבררה בהמשך כדמותו של הנאשם; מחקרי תקשורת ומעקב אחר הטלפון של הנאשם ובכלל זה, המסרונים והשיחות של הנאשם באותו ליל רצח; השחזור המדומה והתנהגות הנאשם באותו רגע, גרסת הנאשם ודבריו בפני חוקריו ועוד ראיות.
- ניכר כי, אין ראיה ישירה בידי המאשימה להוכחת האשמה, מלבד ההודאה בפני המדובבים. מכאן, ומשמצאתי לפסול את אותן ההודאות כבלתי קבילות, יש לבחון אם ניתן לבסס את ההרשעה על ראיות נסיבתיות שהוצגו. כידוע, ניתן לבסס הרשעה על ראיות נסיבתיות מקום שלא ניתן להסיק מהן אלא מסקנה הגיונית אחת המקימה יסוד להרשעה. לעומת זאת, ככל שניתן לספק למסכת הראיות הנסיבתיות הסבר חלופי סביר המתיישב עם חפותו של הנאשם, או אז, אין לבסס הרשעה על ראיות מעין אלו (ע"פ 4656/03 מירופולסקי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (01.12.14); ע"פ 6932/17 מדינת ישראל נ' אילן יוסף [פורסם בנבו] (11.10.18)).
ככלל, בתיק פלילי אשר נשען על ראיות נסיבתיות, על התביעה להוכיח, כי הפסיפס הראייתי מוביל לתוצאה סבירה אחת ויחידה של הרשעת הנאשם.
- מלבד אותן ראיות אשר הביאו את המאשימה לחשוד בנאשם כאן; לאחר מעצרו של זה האחרון, ננקטו מספר פעולות חקירה, בין אם זה צווי חיפוש, מעצר מעורבים נוספים, פעולות דיבוב וחקירה של הנאשם ואחרים.
- תחילה אציין, כי השוטרים שביצעו את החיפוש בביתו של הנאשם, העלו חרס בידם. השוטרים לא הצליחו להתחקות אחר הסכין, אשר על פי הנטען, שימשה לביצוע מעשה הרצח והוחזרה למגירה במטבח בית הוריו של הנאשם (כפי גרסת הנאשם). כמובא לעיל, עם מעצרו של הנאשם, נערך חיפוש בביתו ונתפסו הרבה סכינים. אולם, בדיקות מעבדה אשר בוצעו, לא הצביעו על ממצאים חיוביים שיש בהם כדי להצביע על כלי הרצח.
- להלן, אבחן מגוון טענות ו/או אפיקים שונים, כאשר הבחינה תיעשה באופן נפרד ביחס לכל טענה וטענה:
- מקום שהייתו של הנאשם לאחר הרצח: הנאשם טען תחילה בהודעותיו, כי היה בבית הוריו במשך כל הלילה וכי לא יצא את הבית. עוד בשלב הראשון של הליך החקירה התחוור למאשימה, כי טיעון זה אין לו על מה לסמוך; זאת על רקע העובדה שאמו של הנאשם חיפשה אחריו באותו לילה, יצאה לרחוב בבהלה, הגיעו שוטרים אל ביתה וגם הם נכחו לדעת שהנאשם לא היה בבית. בהמשך אותו לילה, האם שלחה מסרונים, באמצעות הטלפון, לבנה. אשר לפרט זה אין מחלוקת, כי הנאשם שיקר לחוקריו בהודעותיו במשטרה. תחילה טען שהיה בביתו במשך כל הלילה ובהמשך טען, שפחד ועלה לעליית הגג ושם נשאר כל הלילה (ראו - פירוט הודעותיו במשטרה בהמשך). {מדוע שיקר הנאשם ומה הנפקות לכך? - ראו דיון בהמשך}.
עת נשאל הנאשם מדוע הוא לא מצא לנכון להגיב למסרונים שאמו שלחה לו, הוא ענה כך: "... אחרי שנעצרתי בתיק סמים אז כל הזמן ההורים שלי דאגו לי לגבי זה ולא רצו שאני אצא בלילות יותר אז כשאבא שלי היה בחוץ לארץ, כשאימא שלי הייתה נרדמת מוקדם אז אני הייתי יוצא הולך יושב אצל ש' או אצל דוד שלי נדב וכשהיא התקשרה אליי לא היה לי כוח לענות לה ושהיא תחפור לי ותגיד לי טוב תבוא הביתה עכשיו, אז נשארתי לישון אצל ש'" (עמ' 494 לפרוטוקול, שורות 11-6). על תשובתו זו חזר אף במסגרת חקירתו הנגדית (עמ' 539 לפרוטוקול שורות 10-3).