יתר על כן, במסגרת חקירתו הנגדית, טען הנאשם, כי הוא רץ אחרי רוכב האופניים, זאת מאחר וסיקרן אותו לדעת ולחשוף את זהותו של אותו אדם. עת נשאל מדוע במסגרת חקירתו במשטרה טען אחרת, באמרו שם, כי סבר שמדובר במחבל וכי רץ אחריו, כי חשש לחייו וכי מיד אחר כך הלך והתחבא בביתו, הוא השיב, כי דבריו במסגרת החקירה היו שקריים. אשר לסיבה שהניעה אותו לשקר כך אמר הנאשם בפנינו; "כי בשלב הזה שהם הראו לי שנפלתי על מדובב הם צחקו עלי וזלזלו בי ומחאו לעצמך כפיים ואמרו לי זימרת הכל אנחנו יודעים מהפה שלך וזה פגע בי וזה השפיל אותי ואני שיקרתי כאילו לא היה לי כל כך מה לעשות ולא רציתי לפתוח איתם את העניין שראיתי מישהו ושהייתי ביחד עם ש'" (עמ' 513, שורות 10-7).
הנאשם נשאל שוב ושוב מדוע שיקר בחקירה שלו במשטרה. אולם, הוא לא סיפק מענה שמניח את הדעת, כאשר לדבריו, החוקרים זלזלו בו והשפילו אותו. ויודגש, כי המאשימה לא זנחה את הטענה, כי הנאשם הוא זה שדווקא הפגין זלזול כלפי החוקרים.
בהמשך חקירתו, שב הנאשם וענה אשר למניעים שהביאו אותו למסור גרסה שקרית בציינו: "... חוזר חזרה אני רואה בן אדם המבטים שלנו נפגשים ולא רציתי להגיד להם שראיתי את הבן אדם ולצאת עד תביעה ..... זאת הסיבה שהמצאתי את הסיפור" (עמ' 514, שורות 7-5).
- הנה כי כן, ניסה הנאשם לספק הסברים לשקריו כפי שהשתקפו במסגרת הודעותיו במשטרה בציינו, שלא רצה "לצאת עד תביעה" (ראו לדוגמה מיני רבים, עמ' 509 לפרוטוקול, שורה 20 ועמ' 514, שורה 6).
לא נעלמה מעיניי גרסת הנאשם, כפי שזו הועלתה לראשונה בפנינו, בדבר זהותו של צד שלישי אשר נכח בזירת הרצח בליל האירוע. ראוי לציין, כי אמרתו זו, בהקשר זה, אינה אמינה. הוסף לכך, היא בבחינת עדות כבושה. מכאן, משקלה של עדות מעין זו, כפי שנקבע בשורה של פסקי דין, הוא מועט וזאת עקב החשד המתעורר באופן טבעי אשר לאמתותה; זאת כל עוד אין בפי העד הסבר משכנע המניח את הדעת לטעמים לכבישת העדות.
לדוגמה, בע"פ 1645/08 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (03.09.09), כך התייחס בית המשפט לעדות כבושה:
"הכלל החל לעניינה של עדות כבושה הינו כי ערכה ומשקלה הראייתי של זו מועטים בשל החשד המתעורר באופן טבעי באשר לאמיתותה. זאת, כל עוד אין בפי העד הסבר משכנע ומניח את הדעת לטעמים שבעטיים כבש עדותו (ראו: ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 18.5.06); ע"פ 4297/98 הרשטיק נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 673, 687 – 688 (2000); ע"פ 3625/91 אור נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 9.6.93) פסקה 19 לפסק דינו של השופט לוין; ע"פ 154/85 אברושמי נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 387, 399 (1987)). משך הזמן שלאחריו תיחשב עדות לכבושה אינו נקבע בהתאם לאמת מידה ברורה ונוקשה, אלא הוא נקבע בכל מקרה בהתאם לנסיבותיו... מרכז הכובד אינו מושם על משך השתיקה אלא על הסיבה בגינה בחר העד לצפון המידע שברשותו, כמו-גם על שינוי הנסיבות אשר הניעו לחשוף את המידע."