(עניין מילשטיין, פסקה 20 לפסק דינו של השופט לוי).
- בענייננו, כאמור, ההודאה בביצוע עבירה זו באה בפני המדובבים ( ראו – ת/20 והתמלול - ת/23א'). כמפורט לעיל, לא מצאתי לקבל את ההודאה בפני המדובבים כקבילה בכל הקשור לאירוע הרצח. ישאל השואל – מה המסקנה ביחס למשקלה של ההודאה בנוגע לעבירת ההצתה?
- דומה, כי, על רקע הנסיבות האופפות את הודאת הנאשם בפני המדובבים כאן ועל רקע פסילת ההודאה בהתייחס לאירוע הרצח, אין מנוס מפסילת ההודאה, אף בנוגע למעשה ההצתה. אף, אם נניח, כי הודאת הנאשם באשר למעשה ההצתה הינה קבילה, בנסיבות הענין, מוצדק יהא לדרוש תוספת ראייתית מוגברת.
- כפי שהעיד הנאשם בפנינו, הודאתו באירוע ההצתה באה מיוזמתו ומבלי שנשאל על כך על ידי מאן דהוא. כאמור, הנאשם נידב את המידע מיוזמתו הוא עצמו. במסגרת עדותו בפנינו הוא התייחס להודאה זו עת מסר בזו הלשון: "בגלל שידעתי שנשרף לאבא של י' האוטו. אז כאילו הצדקה של הרצח שחשבתי שזה י' על האופניים זה בגלל שכאילו שרפתי לו את האוטו, לא על סתם ככה על הבב עללא את מבינה?" (עמ' 556, שורות 25-23). בהמשך הוסיף, במענה לשאלה איך ידע לציין איזה סוג רכב נשרף, הוא ענה; "כי עפולה זאת עיר קטנה זה מפורסם בשניות" (עמ' 556, שורה 26).
- פועל יוצא; בדומה להודאתו של הנאשם בפני המדובבים בנוגע למקרה הרצח ואשר ביחס אליה קבעתי, כי זו באה שלא מרצונו החופשי של הנאשם, כי אם בעקבות הפעלת לחצים ושימוש באמצעים פסולים עליהם עמדתי לעיל, כך גם הודאתו אשר לאירוע ההצתה. הרי, שגם הודאה זו לבטח הייתה מושפעת מאותם לחצים ונסיבות, כגון; העובדה שפעולת החקירה במסגרתה הודה הנאשם (הכוונה לדיבוב השני) נעשתה ללא כל תיעוד חזותי. כן, הליך הדיבוב כלל התבטאויות שהקרינו מידה לא מבוטלת של איומים, צעקות והפחדה, כל זאת סמוך להודאה שניתנה. לא זו אף זו, ניכר, כי במסגרת דבריו למדובבים, מסר הנאשם פרטים שונים שהתבררו לאחר מכן כשקריים (לדוגמא; עת ציין, כי אמו ישנה בבית ולא קמה בליל הרצח וכן עת ציין, כי הוא נשאר ללון בבית הוריו בליל הרצח ועוד...). משכך, סבורני, כי יקשה עד מאד לנתק את ההודאה ביחס לאירוע ההצתה מהמכלול של גרסת הנאשם. דבריי אלה מקבלים משנה תוקף נוכח חוסר הפירוט הקיים בהודאתו של הנאשם בנוגע לאירוע ההצתה (במיוחד חוסר ראייתי אשר לרכב של אביו ו/או משפחת הנאשם שהוצת, כפי הנטען, על ידי י'), מהלכו ופרטיו. כן, במסגרת הודאתו ביחס להצתת הרכב מסר הנאשם, כי מעשהו זה בא על רקע הצתת רכב מסוג סוברו השייך להוריו. עיננו הרואות, ב - עמ' 31 ל - ת/23א', שם, טען הנאשם, כי י' שרף להורים שלו את רכב הסובארו, זאת על רקע חוב כספי על סך 250 ₪ (שם, שורות 9 -22). שוב, בעמ' 52 שורות 1 – 23, שב וטען הנאשם, כי על רקע חוב כספי על סך 250 ₪, י' שרף רכב סובארו השייך לאבא שלו (של הנאשם) (שם, שורה 16) ובתגובה לכך, הנאשם שרף את האוטו השייך להוריו של י' (רכב הסילברדו). הוסף לכך, אין לשלול את האפשרות, כי הנאשם ביקש להפגין מידה של עוצמה וכוחניות כלפי המדובבים, זאת על מנת שלא להצטייר בפניהם כאדם חלש. בבחינת מעלה מן הצורך, אציין, כי, גם אם הייתי מגיע למסקנה בדבר קבילותה של הודאה זו, הרי נוכח המשקל (הקטן יחסית) שיש להעניק לה, הדרישה לתוספת ראייתית הינה מוגברת בנסיבות המקרה, כך שלא די בראיות הקיימות עליהן הצביעה המאשימה, כדי לספק את דרישת ה"דבר מה נוסף"; במיוחד שעה שאין לי אינדקציה ופירוט די הצורך ביחס לרכב הסובארו שנשרף. דבריי אלה תקפים שבעתיים, נוכח טענת הנאשם (שלא נסתרה כלל) לפיה - רכב הסובארו של אם-הנאשם לא הוצת מעולם (ראו – עמ' 8 לסיכומי טענות ההגנה וכן סעיף 304 לסיכומי הסניגור). כן, עדותו ו/או דבריו של י' בהקשר זה, מעולם לא הובאו בפנינו. זאת ועוד, על-פי עובדות כתב האישום , הנאשם הצית את הרכב (כפי המיוחס לו שם) כנקמה על הצתת הרכב של הדוד שלו; לא למותר לציין, כי בהקשר זה לא הונחה על שולחננו ראיה אשר להצתה מעין זו (שגם ככה, היא עומדת בסתירה לתכנים של הודאת הנאשם, כפי שהשתקפה בפני המדובבים, אשר לפיה, הרכב שהוצת, כביכול, שייך להוריו של הנאשם). הוסף לכך, מכוח דוקטרינת הפסילה הפסיקתית, ניתן לפסול את דבריו של הנאשם, כפי שנמסרו בפני המדובבים, ללא קשר לשאלת אמינות ונכונות הדברים כאשר עיקר שימת הלב מופנית להגינותו של ההליך הפלילי.
החובות המוטלות על שכם רשויות אכיפת החוק
- בשולי דבריי, לא ניתן לפסוח על התנהלות רשויות אכיפת החוק, כפי שזו באה לידי ביטוי במסגרת חקירת האירוע מושא הליך זה. לא מעט משאבים הושקעו, במסגרת תיק זה, לצורך חשיפת האמת. אין חולק, כי על רשויות אכיפת החוק לפעול בדרכים העומדות לרשותן, בהתאם למתווה שנקבע בהוראות הדין, לצורך גילוי האמת, חשיפת זהותם של עבריינים והבאתם לדין. אולם, את זאת, יש לעשות תוך שמירה על זכויות הנחקר והנאשם. בהקשר זה, ברי, כי המטרה אינה מקדשת את האמצעים. יפה התייחס לכך בית המשפט העליון במסגרת הלכת יששכרוב, שם בפסקה 46, עת קבע בזו הלשון:
"קבלתה במשפט של ראיה שהושגה שלא כדין על-ידי גורמי אכיפת החוק, עשויה בנסיבות מסוימות לפגוע בערכים מרכזיים בשיטתנו המשפטית ובהם - עשיית הצדק, שמירה על הגינות ההליך הפלילי וטוהרו וכן הגנה על כבודו של הנאשם וחירותו. על-פי תפיסה רחבה של מלאכת עשיית הצדק, אין היא מתמצית בחשיפת האמת וביישום נכון של הדין על עובדותיו של מקרה נתון; עשיית הצדק מבוססת גם על הדרך באמצעותה מגיע בית-המשפט להכרעה בנסיבות העניין שבפניו. השתתת ההרשעה על ראיה שהשגתה נעשתה בדרך בלתי חוקית או תוך פגיעה משמעותית בזכות אדם מוגנת, מאפשרת לגורמי החקירה להנות מפרי חטאם והיא עלולה ליצור תמריץ לפעולות חקירה בלתי כשרות בעתיד. קבלת ראיה כאמור עלולה להצטייר כמתן גושפנקא מצד בית-המשפט לאי-החוקיות האמורה וכמתן יד גם אם לאחר מעשה להתנהגותם הבלתי כשרה של גורמי החקירה. בהתחשב בכך, בנסיבות מסוימות עלולה קבלתה של הראיה במשפט, לפגוע בהגינות ההליך השיפוטי ובטוהרו. עוד עלול להיפגע אמון הציבור במערכת השיפוטית שתפקידה להגן על זכויות הפרט מפני מעשים שלטוניים בלתי חוקיים. כבר נאמר בפסיקתנו בהקשר אחר כי: "תוצאת ההליך אינה הכרעה משפטית התלויה בחלל האוויר. יש עימה גם הכרעה באשר לדרך הראויה לניהול ההליך ולשמירה על זכויותיהם של המתדיינים בפניו של בית-המשפט ... פגם דיוני חמור הינו במידה רבה פגם מהותי חמור" (דברי הנשיא ברק במ"ח 7929/96 קוזלי הנ"ל [פורסם בנבו] בעמ' 564). אשר על כן, עשיית הצדק במובנה הרחב ושמירה על אמון הציבור במערכת השיפוטית; ההגנה על זכויות הנאשם ועל הגינות ההליך הפלילי וטוהרו; וכן האינטרס המשותף לכלל ולפרט גם יחד בפסילת אמצעי חקירה בלתי חוקיים ובהרתעת הרשות החוקרת מפני נקיטת אמצעים דומים בעתיד; כל אלה תומכים בכך כי בנסיבות מתאימות, אי חוקיות משמעותית בהשגת הראיה תוביל לפסילתה אף אם אין חשש לגבי אמיתות תוכנה."