יפים בהקשר זה גם דבריה של כב' השופטת ד' ברק ארז בעניין חייבטוב עליהם חזרה בעניין יוסף, לפיהם:
"רשויות אכיפת החוק חותרות לפענח רצח בלתי פתור ולהעמיד לדין את האחראי למעשה. האם מקדשת מטרה זו את כל אמצעי החקירה? ..... התשובה לכך – המבוססת על עקרונות חשובים שכבר נקבעו בפסיקתו של משפט זה – היא ברורה: גם לפעולתן של רשויות אכיפת החוק יש להציב קווים אדומים. הפעלת מדובב תוך פגיעה קשה בזכויות החשוד וללא בקרה של ממש חותרת תחת יסודות ההגינות של ההליך הפלילי..."
(ראו - סעיף1 לחוות דעתה של כב' השופטת ברק ארז בעניין חייבטוב).
- לעולם, אבל לעולם, על רשויות האכיפה והחקירה לפעול מתוך מבט כולל, דרך משקפיים אובייקטיביות וענייניות, שמאפשר התחקות אחר כל המישורים הרלוונטיים, תוך פסיעה בכל מתווה אפשרי-חוקי על מנת להגיע אל חקר האמת. לא אחטא למטרה, אם אדגיש פעם נוספת, כי תכליתו של הליך החקירה (ולבטח של ההליך הפלילי) אינו להביא, בסופו של הליך, להרשעת החשוד/הנאשם בדין. נהפוך הוא, לעתים, שורת הצדק מחייבת זיכויו של נאשם זה או אחר, בחיפוש המתמיד אחר גילוי האמת וחשיפתה. על כך עמד כבוד השופט ברק עת ציין במאמרו -על משפט, שיפוט ואמת, "צדק כמטרה ואמת באמצעי" משפטים, כרך כז (תשנ"ו תשנ"ז), 11, כי:
"המציאות היא מערכת עובדתית הקובעת את היש. היא משקפת את מה שמצוי. בלא המצוי אין ערך לרצוי. האמת — שהיא המצוי בזמן נתון במקום נתון — היא הבסיס לכל המשפט. הערכת טיבו של השיפוט נעשית על־ידי השוואת המציאות כפי שבית־ המשפט קבע אותה (״האמת המשפטית״) אל המציאות כמות שהיא (״האמת העובדתית״)."
ובהמשך:
"האמת אינה הערך היחיד אשר ההליך השיפוטי צריך להגשימו. קיימים ערכים נוספים ואינטרסים שיש להתחשב בהם. המשפט אינו מבוסס על הגישה, כי תתגלה האמת, גם אם יחרב העולם. המשפט מתחשב בערכים נוספים, שיש בהם כדי להצדיק אי גילוי האמת. ערכים אלה הם של הפרט ושל הכלל."
- אמנם המאשימה הביאה עדויות מטעם אנשים שהכירו את המנוח ואשר העידו בדבר אופיו הטוב. לצד זאת, ניכר, כי מסתוריות מסוימת אפפה את עיסוקיו של המנוח שנשארו לוט בערפל. כן, לא הוצגו בפנינו ראיות כלשהן בנוגע לפעולות חקירה שנעשו (אם נעשו כאלה) לצורך שלילת קיומם של סכסוכים/אויבים למנוח, במסגרת עבודתו (שאיננו יודעים, עד עצם היום, מה היא). (ראו – בהקשר, ובעיקר, את עדותה של ל', כפי שעמדתי עליה לעיל).
- כלום ניתן לטעון כי יחסו "המזלזל" של הנאשם כלפי החוקרים והתנהלותו שיש בה משום התרסה כלפי רשויות אכיפת החוק, כפי דברי החוקרים (שאינה אופיינית להתנהלותו של אדם נורמטיבי/קטין בד"כ) הצדיקה התנהלות דומה מצד רשות החקירה כאשר יחידיה עשו שימוש, לא אחת, בביטויים לא שגרתיים, כפי שהדברים פורטו בפרקים קודמים. למותר גם להפנות להתנהלות המדובבים (שפעלו כיד הארוכה של רשויות אכיפת החוק) אשר כללה גידופים, שימוש במלים גסות, עלבונות ואף איום באלימות, תוך שהם דוחקים בנאשם (לנטוש את זכות השתיקה) תוך שהם מציבים אותו בפינה צרה וחשוכה, ביודעם, כי ענין לנו באדם קטין וכי הליך הדיבוב אינו מתועד חזותית.
שוב, נבצר מבינתי, מה טעם הביא את רשויות אכיפת החוק לבצע פעולות חקירה ותרגיל חקירה, ביחס לנאשם קטין, ללא כל תיעוד חזותי, כאשר אין בנמצא כל נימוק ו/או סיבה שמצדיקים זאת. צא ולמד על חשיבותו של אקט התיעוד החזותי מהצעת החוק לתיקון פקודת הראיות (מס' 15) (הודאת הנאשם בעבירות חמורות), התשס"א-2000, ה"ח תשס"א, מס' 2928, עמ' 54 (30.10.2000, א' בחשון התשס"א), שם נאמרו הדברים הבאים: