טענות הצדדים בבקשת רשות הערעור
5. המבקשים טוענים בבקשת רשות הערעור כי בית המשפט קמא שגה שעה שלא חייב את המשיבה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם, וכי קביעתו מנוגדת לפסיקת בית משפט זה לפיה כאשר עסקינן בתובעת שהיא חברה בערבון מוגבל הכלל הוא חיוב בהפקדת ערובה להוצאות. כן נטען, כי בית משפט קמא ביצע היפוך של נטל הראיה וכי הנטל לסתור את החזקה בדבר חובת הפקדת ערובה מוטל על החברה התובעת (המשיבה) ולא על הנתבעים (המבקשים). בהתאם, סבורים המבקשים כי שגה בית משפט קמא שעה שהתעלם מהעובדה כי המשיבה לא הציגה ראיה כלשהי ביחס ליכולתה הכלכלית, וכי לעניין זה אין להסתפק בהצהרה כללית של נציג מטעמה. עוד נטען כי קביעת בית המשפט קמא לפיה לא שוכנע כי מדובר בתביעה קלושה גם היא מנוגדת להלכה הפסוקה, שהרי המבקשים אינם נדרשים להוכיח כי התביעה היא "קלושה" על מנת להצדיק הטלת ערובה, אלא המשיבה היא זו שצריכה להוכיח כי סיכויי תביעתה הם גבוהים באופן המצדיק סטייה מהכלל לפיו יש להטיל על חברה תובעת ערובה להבטחת הוצאות. בנוסף, מלינים המבקשים על כך שהחלטת בית המשפט קמא ניתנה מבלי שבית המשפט נימק את קביעותיו כיאות.
6. כנגד זאת טענה המשיבה כי היא עמדה בנטל להוכיח כי יש הצדקה לפטור אותה מהפקדת ערובה להבטחת הוצאות משני טעמים: הטעם הראשון הוא איתנותה הכלכלית של המשיבה. לשיטתה, היא תמכה את טענותיה בדבר איתנות כלכלית בתצהיר מטעם מנכ"ל החברה, ומכאן עבר נטל הראיה למבקשים, אשר לא הביאו ראשית ראיה לסתור את הטענה. הטעם השני הוא הנסיבות המיוחדות של המקרה, ובמרכזן סיכויי התביעה. לשיטת המשיבה סיכויי התביעה גבוהים בשל הדמיון בין המוצרים, אשר "מקים חזקה בדבר קיומו של מוניטין" (סעיף 12 לתשובת המשיבה). כן טוענת המשיבה, כי הבקשה להפקדת ערובה הוגשה בשיהוי ניכר והעלימה מידע מהותי לפיו בין הצדדים מערכת יחסים עסקית והיכרות רבת שנים. עוד נטען כי ההתנהלות הכוללת של המבקשים היא חסרת תום לב. לשיטת המשיבה, מטרתה האמתית של בקשת הפקדת הערובה היא הפעלת מנוף לחץ עליה, ואולם בית המשפט קמא "פשוט לא האמין למבקשים" (סעיף 1 לתשובת המשיבה).
7. המבקשים הגישו תגובה לתשובה, במסגרתה נטען כי המשיבה לא עמדה בנטל להוכיח כי קיימת הצדקה לפטור אותה מהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם. בכל הנוגע להוכחת איתנות כלכלית נטען כי התצהיר שהוגש מטעם מנכ"ל המשיבה הוא תצהיר עלום ולאקוני, שאינו עומד ברף הראייתי הנדרש למתן פטור מהפקדת ערובה, ובוודאי שאינו מעביר את נטל הראיה למבקשים. לשיטתם, היה על המשיבה להציג ראיות ממשיות כגון דוחות כספיים, אישור רואה חשבון, אישורי בנק וכדומה על מנת להוכיח את יכולתה הכלכלית. כן נטען, כי סוגיית ההכרות בין הצדדים אינה רלוונטית לשאלת יכולתה הכלכלית של המשיבה. בכל הנוגע לחריג בדבר "נסיבות מיוחדות" נטען, כי בית משפט קמא שגא שעה שהעביר את הנטל להוכחת החריג לכתפי המבקשים, ומכל מקום מציינים כי בית המשפט קמא לא קבע בהחלטתו כי סיכויי התביעה גבוהים. גם לגופם של דברים סבורים המבקשים כי סיכויי התביעה אינם גבוהים ואף נמוכים. לבסוף, טוענים המבקשים כי בית המשפט לא קבע מעולם כי אינו מאמין למבקשים.