78. יש לדחות את הטענה שאינה נכונה עובדתית. בסעיף ההגדרות בהסכם, נקבע בכל הנוגע לתמורה כדלקמן: "היא המחיר שמשלם הקונה למוכר בעד רכישת הזכויות במגרש בסך של 2,900,000 וכן סך של 1,000,000 ₪ בעבור הוצאות שהוציא המוכר לרבות, אגרות, היטלים למיניהם, הוצאות תכנון ותכניות, הוצאת היתר בנייה...ו/או כל הוצאה אחרת הקשורה למגרש ובעבור מילוי כל התחייבויות המוכר לפי הסכם זה, הכל בתוספת מע"מ כחוק". דהיינו, נעשה שימוש בלשון עבר – "הוצאות שהוציא המוכר"- כאשר למקרא ההסכם לא מצאתי כל התחייבות מצד החברה המוכרת לדאוג לחברה הרוכשת להיתר על כל המשתמע מכך, ובכל אופן במועד בו התנהלו הדיונים בעניין ההיתר נראה כי התובע כבר לא היה קשור באופן כלשהו למקרקעין. הוא כבר קבל את מלוא התמורה והנכס כבר הועבר.
79. עד ההגנה קול נקרא לעדות על-ידי הנתבעים, ומחקירתו עולים הנתונים הבאים:
א. במקרה של ההיתר לחברה הרוכשת, התנגדותו או הסתייגויותיו, כפי שהביעם לא היו בעניין חוסר חוקיות, אלא הטריד אותו נושא החנייה באזור (ראה: ישיבה מיום 30.4.18, עמ' 46, שורות 12-16 ועמ' 51, שורות 17-18).
ב. בדיון שהתקיים ביום 8.6.15, הבעיה או השאלה שניצבה בפני חברי הוועדה הייתה האם יש אפשרות לחייב את המבקשים בחניות נוספות, כאשר היועמ"ש של הוועדה לתכנון ובנייה הבהיר להם שהבקשה להיתר נסמכת על תב"ע וכל עוד התב"ע אינה מאפשרת לדרוש חניות, הם לא יכולים לדרוש את זה מהיזם (ראה: שם, עמ' 46, שורות 17-23).
ג. הוא אישר, כי ועדת הערר המחוזית לא ביטלה את ההיתר וביקשה להגיש גם נספח תנועה שהיה אמור להיות מאושר או על ידו או על-ידי מהנדס המחוז (ראה, שם, עמ' 47, שורות 7-12). בוועדת התמרור לא נכח.
ד. הוא סירב לחתום על ההיתר ליזמים, מכיוון שתחום התנועה איננו במומחיותו הספציפית ולכן סבר שעדיף שמפקח התנועה המחוזי יאשר את הדברים, כאשר הוסיף ואמר שהסתייג מהנושא הזה של חנייה ותנועה (שם, שם, שורות 13-20).
ה. אחרי שהתקיימה ישיבת ועדת המשנה לתו"ב ביום 19.11.15 ורשות תמרור ביום 23.11.15 חתם ביום 30.12.15 על ההיתר, כאשר התנה את טופס 4 בסלילת כביש ארלוזורוב. תנאי זה בוטל בסוף. שנאמר לו
--- סוף עמוד 17 ---
שאין החלטה בפרוטוקול מיום 19.11.15 שמוסיפה תנאי כזה לצורך מתן ההיתר, הפנה להקלטה של הוועדה הזו, ולדבריו אם זה לא צוין בפרוטוקול הוועדה מיום 19.11.15, הדבר הושמט ולא בתום לב.