(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;
(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;
(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות...
(6) הפרסום היה בקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בבקורת כזאת - הבעת דעה על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה...".
95. כב' הנשיא דאז, השופט גרוניס, בדנ"א 2121/12 דלעיל, פסק, כי הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15 לחוק, קמה לנתבע בהתקיים שני תנאים מצטברים: האחד כי הנתבע עשה את הפרסום בתום לב, והשני, כי הפרסום נעשה באחת הנסיבות המנויות בסעיפי המשנה של סעיף 15 לחוק. תחולת הגנת תום הלב אינה תלויה באמיתות הדברים שפורסמו, והגנה זו תהא רלבנטית בדרך כלל במקרים שבהם הפרסום אינו אמת או שמסיבות שונות לא ניתן להוכיח כי הוא נכון.
96. יש לבחון את מהותו של "תום הלב" בנפרד לגבי כל אחד מהסעיפים הקטנים שבסעיף 15, כשמהות תום הלב הנדרש בכל אחת מההגנות הספציפיות נגזרת מהאינטרסים שלמענם נקבעה אותה הגנה. תום הלב הנדרש בכל אחת מההגנות יתבטא, לפיכך, בדרישה לדרך התנהגות מסוימת ולמצב נפשי מסוים, אשר בהצטרפם לעשיית הפרסום בנסיבות הנדרשות בהגנה הספציפית, יצדיקו את הפגיעה בנפגע, לאור האינטרסים שלמענם נוצרה ההגנה (ראה: שנהר, עמ' 260).
97. חוק איסור לשון הרע אינו מגדיר את מהותו של "תום הלב" הנדרש במסגרת סעיף 15, אולם מרכיב זה זוכה להתייחסות בסעיפים 16 ו-17 לחוק (ראה: שנהר, עמ' 255). בסעיף 16 לחוק, אשר עניינו "נטל ההוכחה", נקבע:
"(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.
(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
--- סוף עמוד 20 ---
(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;