138. לא למותר לציין אף, כי הסכם הזיכיון הינו מחודש פברואר 2016, וכי הכתבה הינה מיום 4.3.16, וצוין שם "גיליון 3", משמע, שיש להניח שהמעורבות של העורך הייתה גדולה יותר, שכן המדובר במקומון שהיה בחיתוליו. לכך מצטרף הפער בין עדות העורך לבין הוראות הסכם הזיכיון, שכן בעוד שהעורך העיד כי מכר את העיתון וקיבל תשלום חד פעמי (ראה: ישיבה מיום 30.4.18, עמ' 55, שורה 31), הרי שבסעיף 4 להסכם הזיכיון דובר גם על עלות חודשית. משכך לאור כל האמור לעיל, מצאתי לנכון לחייב גם את העורך בפיצוי התובע בגין לשון הרע.
הפיצוי:
139. התובע העמיד את תביעתו על-סך של 140,332 ₪, ללא הוכחת נזק, כאשר בכתב התביעה טען כי פרסום לשון הרע כנגדו נעשה בזדון מתוך מטרה לפגוע בו ולהשחיר את פניו בפני הציבור שבחר בו.
--- סוף עמוד 28 ---
140. מנגד טענו הנתבעים, בכתב ההגנה, כי במידה ויוכח שפורסמה על ידי מי מהם איזה מן הפרסומים הנטענים בכתב התביעה ולא תעמוד להם כל הגנה מן הדין, אזי תעמוד להם אחת או יותר מן ההקלות המפורטות בסעיף 19 לחוק (ראה גם: סעיפים 73-76 לסיכומיהם).
141. בסעיף 7א לחוק שעניינו "פיצוי ללא הוכחת נזק" נקבע כי:
"(ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.
(ג) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק...".
142. יש לעתור מפורשות לפיצויים מכוח סעיף 7א(ג) לחוק. סעיף זה כולל בחובו יסוד מהותי הטעון הוכחה מיוחדת – "בכוונה לפגוע", שאינו נדרש לצורך הוכחת העוולה האזרחית הרגילה. הצורך לעתור מפורשות לפיצויים מכוח סעיף 7א(ג) אינו עניין פורמאלי גרידא, הצורך הוא בהעמדת טיעון ברור ומפורש לפיו התובע טוען לקיומה של "כוונה לפגוע" לצורך ביסוס זכותו לכפל פיצוי ללא הוכחת נזק, על מנת שהנתבע יוכל להתגונן מפני כך ולהציג ראיות הגנה לעניין זה. נדרש, אפוא, קיומו של יסוד נוסף, של התנהגות זדונית, של כוונה "של ממש" לפגוע. לפיכך ניתן, לכאורה, להתבסס על ההלכות שנקבעו לגבי העבירה הפלילית של פרסום לשון הרע (ראה: רע"א 5022/13 הרב אמנון יצחק נ' דנון תקשורת בע"מ ואח' (8.9.13)).
143. בסעיף 19 לחוק, אשר עניינו "הקלות" נקבע, כדלקמן: