--- סוף עמוד 5 ---
הנושא לדיון חוזר בוועדה המקומית לתכנון ובנייה...המשנה לראש העירייה הנגוע לכאורה בניגוד עניינים לא פסל עצמו מלהשתתף בדיון והחליט להישאר גם כשמדובר בנושא הנוגע אליו אישית. כאמור, הוא זקוק לאישורים הנדרשים, כאלה שיהיו לרוחו...".
ה. תחת הכותרת של "גם התמרור לא עצר אותו" נכתב: "מזה כשנתיים וחצי משמש זפרני חבר בוועדת התמרור. ממכתב שמשגר מהנדס העירייה חגי קול בנושא, עולה כי זפרני, מאז נבחר לשמש כחבר מועצה, הוזמן ליטול חלק בלא פחות משבע ישיבות ועדת תמרור. רק לאחת הוא טרח להגיע. נכון, לוועדה שדנה במציאת פתרון לשאלת החנייה למתחם בו אמור להיבנות על הקרקע שהוא מוכר, בניין משרדים. רוצים להיות מופתעים עוד יותר? הנושא כלל לא הופיע לסדר היום ...במהלך הישיבה הוחלט להעלות את הנושא והחברים בה אישרו את נספח החנייה, לפיו כל החניות שסומנו בשטח נעשו על חניות ציבוריות קיימות ולא חדשות – מה שחסך בנייתן של 37 חניות המוערכות בשווי של כ- 300 אלף שקלים...".
ו. תחת הכותרת "הלו, מה עם החניות?" נכתב: "על פי החוק, המעוניין לבנות בניין, מחויב בהסדרת וביצירת חניות על פי נוסחה שנקבעה. עלות כל חנייה מוערכת בכ-2000 דולרים...באין מגרש סמוך המאפשר בנייה והסדרה של חניות, על היזם לשלם "כופר חנייה"...הדיון שהתנהל בוועדת התמרור, עסק כידוע באיתור ובסימון מקומות חנייה בסמוך לבניין המשרדים שמתעתד להיבנות על הקרקע אותה מוכרת חברת א.ר.ץ כחול לבן בע"מ שמנהלה הכללי הוא זפרני. החברה הרוכשת מעוניינת שוועדת התמרור תחייב אותה במספר חניות קטן כלל ניתן".
ז. בסיפא של הכתבה, תחת הכותרת "האישור הסופי" נכתב: "יום לאחר שאשרה ועדת התמרור את נספח החניות, שוב הובאה התכנית לוועדה המקומית לתכנון ובנייה, הפעם עם הנספח המאושר. גם בישיבה זו נכח זפרני...כמו בוועדת התמרור, הנושא כלל לא הופיע בזימון...והשאלה היא: האם גם בעבור אזרח מן השורה, היה מי שדואג כך באופן זהה ?".
הפרסום:
21. באשר לאלמנט הפרסום, אין ממש מחלוקת, שכן הנתבעים אינם מכחישים את עצם הפרסום, כאשר הלכה למעשה הפרסום נעשה במקומון, ומשכך יועד לאדם זולת התובע ואף הגיע לאדם אחר זולת התובע, כאמור בסעיף 2(ב)(1) לחוק.
לשון הרע:
22. השאלה אם יש בפרסום מסוים להוות לשון הרע אם לאו, היא במהותה פרשנית. פרשנות הפרסום תיעשה על-ידי בית-המשפט תוך עיון בפרסום עצמו בלא להיזקק בדרך-כלל לעדויות ולראיות בשאלת משמעות הפרסום. המבחן בעניין זה הוא אובייקטיבי: מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום, ואם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך שבה הובן הפרסום על-ידי הטוען לפגיעה בו (ראה: ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון ואח', פ"ד נו(2) 607 (2002)).