50. בכל הנוגע לטענות ולפיהן מדובר בתחום אשר הוסדר והוכר מבחינה חוקית, טוען הבנק כי, בניגוד לנטען על ידי התובעת, מדובר בתחום שטרם הוסדר רגולטורית לא בארץ ולא בעולם. בהקשר זה מפנה הבנק לכך שהחקיקה כביכול אליה הפנתה התובעת, כלל לא בתוקף ובכל מקרה לא חלה על הבנקים. עוד טוען הבנק כי התובעת מתעלמת מכך שלא זו בלבד שהתחום טרם הוסדר אלא שהבנק אינו יכול למלא החובות המוטלים עליו הואיל ובאשר למטבעות דיגיטליים אין לו יכולת להבין באופן עצמאי את מקור הכסף שנכנס לחשבון ולזהות את משתמשי הקצה המעורבים. הבנק מוסיף וטוען כי אין מדובר בתחום אפור בו הרגולטורים לא השמיעו את דברם, אלא בתחום בו הרגולטורים השמיעו דבר ב"קול רם וברור" והצביעו על סיכוני הציות הכרוכים בו וקבעו כי הבנקים אינם חייבים לתת שירותים בתחום זה.
51. זאת ועוד, לטענת הבנק, סירובו לא חייב להיות קשור בבסיס עובדתי ספציפי של לקוח מסוים, אלא שהוראות הדין והפיקוח על הבנקים, מחייבות את הבנק לקבוע מדיניות כללית ולהתנהל בהתאם לה. בהקשר זה שב הבנק ומפנה לסעיף 2(ד)לחוק הבנקאות שירות ללקוח הקובע כי סירובו של בנק יחשב כסירוב סביר, ככל שהוא מבוסס על מדיניותו המאושרת. לטענת הבנק מתוך סעיף 2(ד) ניתן ללמוד כי סירוב סביר יכול להיות מבוסס על מדיניות כללית ואין כל דרישה – ככל שקיימת מדיניות מאושרת – לבחון את נסיבות הלקוח באופן פרטני. בהינתן האמור, הרי שלטענתו יש לדחות את כל טענות התובעת באשר לכך ש"היקף פעילותה נמוך" או כי "לא היו מקרי פריצה לחשבונה", כטענות רלוונטיות המעידות כביכול על כך שמדיניות הבנק אינה סבירה.
52. עוד גורס הבנק, כי מדובר במקרה מובהק בו אין להתערב בשיקול דעת הרגולטור והבנק. בהקשר לכך מפנה הבנק להלכה המשפטית ובהתאם לה לבנק נתון שיקול דעת רחב, שבית המשפט לא יתערב בו, בכל הקשור לפעילות המטילה סיכון כלשהו על התאגיד הבנקאי, לרבות בהיבט של הלבנת הון. לטענתו, בהינתן מצב הדברים בו מדובר בפעילות המטילה עליו סיכון אשר אין הוא יודע כיצד עליו לנהלו ולא ניתנו לו על ידי הרגולטור כלים לנהלו, הרי שכל החלטה של הבנק, לכאן או לכאן, תהיה מצויה ב"מתחם הסבירות".
בנסיבות שלפנינו, טוען הבנק, כי החלטתו לסגור את חשבונה של התובעת בוודאי מצויה ב"מתחם הסבירות", ובכל מקרה, אינה חורגת ממנו באופן קיצוני, המצדיק התערבות שיפוטית בשיקול הדעת המסור לבנק.
53. באשר לנימוקו השני – מוסיף הבנק ומפרט כי החלטתו לסגור את חשבון החברה היא, לכל הפחות, סבירה, וזאת לאור חוסר השקיפות והסתרת המידע של התובעת מהבנק. לטענת הבנק, לו היה בפניו, בעת פתיחת החשבון, מלוא המידע הנכון באשר לפעילותה של החברה, הבנק לא היה מאפשר את פתיחת החשבון ומשכך, לטענתו, הוסתר המידע בכוונה תחילה. בהקשר זה שולל הבנק טענת התובעת ולפיה לא הביא את העדה הרלוונטית לתמיכה בטענתו ולפיה לא נמסר לו מידע זה מלכתחילה, באשר לטענתו, לא היה כל צורך בעדותה של עדה זו וזאת, בהינתן שמנהל הבנק העיד, מידיעה אישית, כי מדיניות הבנק הברורה היא שלא מאפשרים פתיחת חשבון לכל לקוח שעוסק בתחום המטבעות הדיגיטליים וכי קיימת "התניה פבלובית" שאם הדברים היו נמסרים, החשבון לא היה נפתח . זאת ועוד, הבנק מפנה לכך שאין כל תיעוד לעיסוקה של התובעת בתחום המטבעות הדיגיטליים בשאלון הכר את הלקוח אשר נערך לה במועד פתיחת החשבון. זאת אף זאת, הבנק מפנה לכך שתזכיר המנהלים, אשר לטענת התובעת מסרה באותו מעמד, אינו בין המסמכים אשר לקוח נדרש למסור בעת פתיחת חשבון ומשכך, לטענתו כלל לא נמסר לו במעמד זה. זאת ועוד ומבלי לגרוע מן האמור, טוען הבנק כי ממילא, עיון בתזכיר זה מעלה כי גם בו אין כל אמירה בדבר פעילות במטבעות דיגיטליים אלא שגם במסגרתו מתואר תחום הפעילות באופן מעורפל. הבנק מוסיף וטוען כי בהינתן שאחד ממנהלי החברה הוא עורך דין, הרי שחזקה היא שהחברה ידעה שקיימת עמדה של הבנקים השוללת אפשרות לניהול חשבון למי העוסק במטבעות דיגיטליים ובמיוחד בשים לב לכך שפתיחת חשבון הבנק נעשתה לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט במחוזי בעניין ביטס אוף גולד ומשכך לטענתו, התובעת – בכוונת מכוון – הסתירה המידע בדבר תחום פעילותה.