18. בהתאם לפסיקה ענפה המבחן הקובע אם מדובר בזהות עילות הוא מבחן רחב למדי. כך למשל נקבע כי גם במקרה בו שתי תביעות מבוססות על עילות הזהות רק בבסיסן או במקרה שבו בתביעה המאוחרת נכללים פרטים ומרכיבים נוספים שלא פורטו בתביעה הקודמת, מדובר בעילות זהות (ראו ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166, 181 (2003)). עוד נקבע כי בחינת היותה של עילה זהה לשם יישום כלל "השתק העילה" אינה תהליך של השוואה מתמטית מדוקדקת בין טענות, תתי נסיבות ושאר מרכיבים משניים המבדילים בין העילות. אלא ההשוואה בין התביעות מתמקדת בשאלה האם מבחינה מהותית עסקינן בשתי התדיינויות הנוגעות לאותו עניין עצמו:
כאשר צד להליך מעלה טענה בדבר השתק עילה בשל עילות תביעה זהות, המבחן לו נזקק בית המשפט חורג מן הבחינה הפרטנית של שני כתבי התביעה זה מול זה. הוא בוחן האם על-פי מהות הדברים מדובר בשתי התדיינויות הנוגעות לאותו עניין עצמו והאם הזכות או האינטרס המוגן שנפגעו בשתי התביעות זהים. כמו כן בוחן בית המשפט את מידת הדמיון בתשתית העובדתית הניצבת ביסוד שני ההליכים... ודוק: אין צורך שההליך הראשון יכלול את כל המרכיבים הנכללים בהליך הנוסף" (ע"א 1545/08 אברהם מוסקונה ואח' נ' סולל בונה בע"מ, [פורסם בנבו] בעמ' 11 (4.3.2010); וראו גם ע"א 8/83 גורדון נ' כפר מונאש – מושב עובדים, פ"ד לח(4) 797, 802 (1985); ע"א 6982/12 עזבון המנוחה Rachel Aliene Corrie ז"ל נ' מדינת ישראל – משרד הביטחון [פורסם בנבו] פסקה 20 (12.2.2015)).
19. כך גם כשעולה טענה של השתק פלוגתא הרי שיישום קיומה הוא רחב למדי, ובהתאם להלכה הוא משתרע גם על שאלות עובדתיות וגם על שאלות משפטיות שנידונו בין הצדדים והוכרעו באופן פוזיטיבי על ידי בית המשפט (רע"א 3416/02 לידו כנרת נ' מקורות, פ"ד נו(6) 631, 637 (2002); וראו גם עניין המועצה המקומית עילבון, בעמ' 780; ע"א 158/83 פינקל נ' נוימן, פ"ד לח(1) 17, 28 (1984); ע"א 375/82 מרקוביץ נ' מוטיפיורי, פ"ד לט(2) 421, 428 (1985)).
בהתאם, התרשמתי כי התנאים הנדרשים לקביעה כי מתקיים מעשה בית דין מסוג השתק פלוגתא מתקיימים בענייננו (ראו פירוט התנאים בעניין עוואד, בפסקה 14). המחלוקת שיכולה להתעורר היא רק בעניין התנאי האם הפלוגתא בהליך דנא ובעמ"נ 28859-12-13 [פורסם בנבו] על רכיביה העובדתיים והמשפטיים זהה. ועדת הערר סברה כאמור כי עסקינן בשתי פלוגתות שונות כיוון שעניינו של ההליך דנא הוא בזהות המחזיק בשטחים משותפים המחולקים בין בעלי החנויות באופן יחסי על פי הסכמתם בחוזה, בשונה מהפלוגתא שנדונה בעמ"נ 28859-12-13 [פורסם בנבו] הנוגעת לזהות המחזיק בשטחים משותפים ספציפיים – שטחי החניות.
כפי שציינתי לעיל ובהתאם לכללי ההשתק על שני ראשיו, מדובר באותה סוגיה שבה השאלות העובדתיות והמשפטיות משותפות, סוגיה שנדונה והוכרעה לגופה. עניין לנו באותם צדדים (העירייה ושוכרי השטחים בקניון); ההכרעה לגבי אותו נכס (קניון רמת אביב); בשני ההליכים מדובר בהסכמות חוזיות בין הקניון לבין השוכר כי הוא יירשם כמחזיק בחלקים מהשטח המשותף וישלם את הארנונה בהתאמה; וגם עלתה ונדונה אותה שאלה משפטית – סמכות מנהל הארנונה לסרב לרשום את השוכר כמחזיק מקום בו אין יריבות ביניהם. על כן בהעדר כל שינוי נסיבות, בוודאי בהעדר שינוי מהותי, ומשלא נחשפו עובדות חדשות (בר"מ 704/19), [פורסם בנבו] הרי שהמסקנה היא כי הסוגיה נדונה לגופה והוכרעה בפסק דין מנומק בעמ"נ 28859-12-13 [פורסם בנבו] שהפך להיות חלוט, ויצר השתק המחייב את מנהל הארנונה לפעול לפיו.