15. בענייננו כאמור, בהחלטה נשוא הערעור שבפני דחתה ועדת הערר את טענות הקניון בדבר קיומו של מעשה בית-דין. לשיטת ועדת הערר המשיב לא היה חייב לפעול בהתאם להחלטה בעמ"נ 28859-12-13, [פורסם בנבו] ולא היה חייב לרשום את שוכרי החנויות כמחזיקים בהתאם להסכמות הצדדים שהוצגו לועדת הערר. הנימוק של ועדת הערר בקביעתה כי לא קיים השתק עילה או השתק פלוגתא, היא כי בשונה מהפלוגתא שהוכרעה בעמ"נ 28859-12-13 [פורסם בנבו] שבו דובר על שטחים משותפים ספציפיים, הרי שבענייננו עסקינן בשטחים משותפים שאינם ספציפיים, וכלשונה:
"עיינו בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהלים מיום 31.12.2015 והגענו למסקנה כי באותו העניין הכריע בית המשפט בפלוגתא שונה.
אמנם גם באותו המקרה סירב המשיב לרשום את השוכרת מליסרון כמחזיקה בחניות לגביהן הוגשו למשיב הסכמי שכירות ולגביהן ביקשה השוכרת לרשום עצמה כמחזיקה ולשלם ארנונה, אלא שסירוב המשיב לרשום את המחזיקים בשטחים המשותפים במקרה הנדון בפנינו אינו דומה לסירוב המשיב לרשום את מליסרון כמחזיקה בחניות.
...
אין מדובר בשטחים ספציפיים ביחס אליהם הוגשו הסכמי השכירות, תשריטים והוגשה מסכת חוזית המעידה על התחייבות ברורה של המחזיקים לשאת בתשלום ארנונה בגין חלקים ספציפיים כדוגמת החניות.
במקרה שבפניו הוכיחה אומנם העוררת כי הסכמי השכירות בינה לבין השוכרים כוללים סעיף לפיו לשטח המושכר יתווספו חלקים יחסיים ברכוש משותף כהגדרתו בהסכם השכירות אלא שאין מדובר בחלקים ספציפיים אלא בחיוב כללי, מעין חיוב רובץ..." (ראו עמ' 4-3 להחלטת הועדה).
16. נראה כי בניסיון לאבחן את פסק הדין החלוט שכבר ניתן בעניין השטחים המשותפים של הקניון, מצאה ועדת הערר כי קיים הבדל בין שטח משותף מוחשי (החניות), שהיא קראה לו ספציפי, ובין שטח משותף שאינו מוחשי אלא מוגדר כחלקים יחסיים מהשטח המשותף. לא ברורה מהות האבחנה הזו, שכן שטחים משותפים – כשמם כן הם – "משותפים". אין נפקא מינא מהו החלק שלגביו מוסכם כי הוא יוצא מהשטח המשותף, בין אם הוא מוחשי וניתן לכנותו כ'חניות' ובין אם הוא שטח משותף שאינו מוחשי אלא מוגדר כחלקים ברורים מתוך השיתוף. לא מצאתי כל סיבה נראית לעין מדוע אין להחיל את קביעת השופטת אגמון גונן על כל השוכרים בקניון ולהורות למנהל הארנונה לרשום אותם כמחזיקים בהתאם להסכמות כמוגדר בחוזה, בדיוק כפי שבית המשפט הורה לעשות לגבי מליסרון השוכרת של חלקים מהרכוש המשותף - החניות (שהן מוחשיות).
17. ועדת הערר נכנסה לדקויות בלתי סבירות בעת שאבחנה בין השוכרים בקניון, ובין הנסיבות בענייננו ואלה שהיו בעמ"נ 28859-12-13 [פורסם בנבו]. מצד אחד השוכר (מליסרון) שבהחלטת השופטת אגמון גונן נקבע לגביו כי על מנהל הארנונה לרשום אותו כמחזיק בחלקים מהשטחים המשותפים, מאחר שהנסיבות הן שהשוכר הסכים להירשם כמחזיק ואין יריבות בינו לבין הקניון; ומצד שני השוכרים שבענייננו שמנהל הארנונה סרב לרשום אותם כמחזיקים בחלקים מהשטחים המשותפים וועדת הערר אישרה את החלטתו, חרף העובדה שגם הם כמו 'מליסרון' שלעיל, הסכימו להיות 'המחזיק'.
אין בידי לקבל את הגישה הפרשנית של ועדת הערר שהיא כה דווקנית ומצמצמת ואינה מתיישבת עם כלל מעשה בית-דין, על שני רכיביו - השתק עילה והשתק פלוגתא.