(ר' פרוטוקול עמ' 174 שורות 31-24).
47. כפי שציינה הנתבעת 2, לא היתה החלטת דירקטוריון מסודרת שהורתה לה על תשלום 75,000 ₪ לתובעת. "בנצי בעל המניות בחברה, הוא המחליט, הוא הדירקטור, הוא הבעל מניות...זו חברה שלו, בבעלותו הבלעדית" (ר' פרוטוקול עמ' 176 שורות 24-17). אך הנתבעת 2 מילאה אחר רצון המצווה, בעלה, שכך ביקש ממנה לעשות טרם פטירתו. התובעת העידה, כי מקורו של ההחזר בהלוואה שניתנה על ידה למנוח לרכישת בית (ר' פרוטוקול עמ' 106 שורות 33-28, עמ' 107 שורות 4-1). כך או כך, מהתנהלות המנוח, אחותו והחברה עולה, כי המנוח נהג בחברה כבשלו לרבות על דרך של עירוב נכסיו האישיים וקשריו המשפחתיים עם נכסי החברה.
48. כפי שהקדמתי וציינתי, המנוח היה המוציא והמביא בחברה, מי שקיבל את כל ההחלטות וראה בתובעת כאם, אחות ושותפה להקמת העסק, שכן בזכותה למד את רזי השיווק ומכספה הקים את העסק (ר' פרוטוקול עמ' 83 שורות 26-17).
49. האחים לא ניהלו רישומים מסודרים בכל הנוגע לשאלה מי העמיד לרשות מי הלוואות (ר' פרוטוקול עמ' 83 שורות 17-9; עמ' 90 שורות 33-32 ובעמ' 91 שורות 10-1; ור' גם פרוטוקול עמ' 43 שורות 12-7 וסעיף 11 לתצהיר טרגש), לרבות לצורך רכישת רכב (ר' פרוטוקול עמ' 93 שורות 10-6; ר' גם סעיף 24 לתצהיר התובעת) ואף לא ניהלו התחשבנות ביחס לכספים שהופקדו על שם מי מהם בקרן ההשתלמות, אלא העבירו בינם לבין עצמם כספים ותשלומים מתוך יחסי אחווה ואהבה שאין בהם טיפת ציניות או רוע (ר' פרוטוקול עמ' 91 שורות 10-8). יחסי המשפחה והקירבה היו הדבר הראשון במעלה מבחינתם, כל עוד היה המנוח בחיים.
50. אף שהתובעת לא חתמה על הדו"חות הכספיים, לא השתתפה בישיבות בהן גובשה מדיניות החברה ולא קבעה את מדיניות היבוא של החברה, היא היתה, גם בעיני עצמה, אשת אימונו של המנוח ועובדת במשרת אימון אישי. התובעת העידה כי בינה לבין המנוח נוהלו שיחות על כל צעד ושעל, כהגדרתה, על כל כוס, צלחת כפית ומזלג (ר' פרוטוקול עמ' 79 שורות 20-13). עדותה, כאמור, היתה מהימנה בעיני ולא נסתרה.
51. התובעת סמכה על המנוח בעיניים עצומות (ר' פרוטוקול עמ' 90 שורות 29-28) ולא עמדה על קוצו של יוד, הן בכל הנוגע להנפקת תלושי השכר, הסכם ההעסקה, התחייבות בכתב להחזר כספים ועוד (שם, שורות 33-32, בעמ' 91 שורה 1) והוא הפקיד את העסק בידיה הנאמנות בעיתות בהן נעדר ואף ביום ביום.
52. מסקנתי היא, אם כן, כי התובעת היתה עובדת במשרת אימון אישי. בנסיבות אלה לא זכאית היתה התובעת לגמול שעות נוספות והשעות הרבות שהקדישה לחברה היו חלק מאותה תפישה שלה המזהה בין העסק-הנתבעת לבעליו-המנוח, שהתובעת נשאה עיניה אליו בהערכה.