עיון בתצהיר העדות הראשית שהוגש לבית המשפט המחוזי, במסגרתו פירטו המערערת ושוורץ את עילות התביעה, מגלה כי לא הועלתה טענה בקשר לשיעור הריבית על ההלוואה לבנק. כל שנטען הוא כי "הר שגיא נטל הלוואות ושיעבד גם לבנק וגם לחברות קשורות את כל 12 הדירות ... תוך שהוא מעמיס על החברה הוצאות מימון בגין נכסיו הפרטיים" (עמ' 6 לתצהירו של עו"ד רפאל קויתי) ובהמשך נאמר כי נחתם בין החברה לבין בנק דיסקונט הסכם פשרה לפירעון חובות שנשאו ריבית. כפי שציינו המשיבים, גם במסגרת הסיכומים שהוגשו לבית המשפט המחוזי נושא הריבית לבנק לא נזכר. הלכה פסוקה היא כי למעט במקרים יוצאי דופן, בעל דין אינו רשאי להעלות טענות חדשות בערעור, שלא העלה אותן בדרגה הראשונה (ע"א 1226/11 ישראל-פור נ' אליהו (28.7.2014); ע"א 11172/05 אלון נ' חדד (21.10.2009); ע"א 2872/02 יחיא נ' בנק הפועלים סניף מעלות (15.4.2002)). על כן, אין להידרש לטענת המערערת בדבר שיעור הריבית בו חויב הר שגיא.
27. לבסוף, גם דינה של הטענה כי החברה זכאית להחזר דמי השכירות משמונה הדירות – להידחות. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, התמורה בעד מכירתן התבצעה על ידי קיזוז הלוואת הבעלים של הר שגיא. משכך, אין ממש בטענת המערערת כי היה על הר שגיא להעביר את דמי השכירות שקיבל בין המועד שבו נרכשו הדירות לבין מועד ה"תשלום", שכן קיזוז תמורת הדירות מהלוואת הבעלים הייתה פעולה חשבונאית בלבד אשר לא הזרימה כסף לקופת החברה. על כן, כפי שקבע בית המשפט, אין משמעות אמיתית למועד בו נעשתה, והר שגיא אינו חב לחברה את התמורה שקיבל עבור השכרת הדירות לאחר שאלו נרכשו על ידו.
סוף דבר כאמור, אציע לחבריי לדחות את שני הערעורים, כאשר כל צד יישא בהוצאותיו.
ש ו פ ט
השופט נ' הנדל:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופטת י' וילנר:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' מינץ.
ניתן היום, י"ג בניסן התשע"ט (18.4.2019).
ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת