144. במקרה שלפנינו, פנייתם של הנתבעים לטכניון היא אכן בבחינת לשון הרע, שכן המדובר בפרסום העונה להגדרת לשון הרע המופיעה בחוק, ובמיוחד בכל הקשור לביטוי "הונאה בסדר גודל עצום". לא יכול להיות חולק כי על פי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, אמירה המייחסת למאן דהוא מעשה הונאה, עולה כדי לשון הרע. עם זאת, אין בכך סוף פסוק, וכפי שנראה בהמשך הדברים, שכן לעמדתנו הפרסום של הנתבעים חוסה במספר הגנות, וכפי שנמחיש להלן.
145. תחילה נציין, כי אנו סבורים שהנתבעים העבירו לטכניון דיווח שהיה כן ואמיתי, ובכל הקשור לסעיף 14 לחוק ולהגנת "אמת הפרסום". בפסיקה נקבע כי "מידת ההוכחה הנדרשת לצורך הוכחת טענת אמת הפרסום, עומדת ביחס מתאים לרצינותו וחריפותו של תוכן הפרסום" . על נתבע המבקש להיבנות מהגנה זו להוכיח לפיכך שני נדבכים מצטברים – האחד, כי פרסומיו היו "אמת"; השני, כי היה בפרסומים אלו "עניין ציבורי".
146. אשר ליסוד "האמת", הרי שהתובעת פוטרה בסופו של דבר מהטכניון, כאמור לעיל, והיא הסכימה להחזיר את הקניין הרוחני שנלקח מהטכניון. יש בכך כדי להעיד מעל לכל ספק, כי אכן היה אמת בפנייתם של הנתבעים אל הטכניון. שוכנענו לפיכך כי פנייתם של הנתבעים אל הטכניון – כולה, ולמצער – בחלקה הגדול, היוותה "אמת" עובדתית לכל דבר ועניין.
147. אשר ליסוד "העניין הציבורי", נציין כי חלק זה נבחן כשאלה ערכית ש"הבוחנת האם קיים אינטרס חברתי המצדיק הכשרת פרסום פוגעני שיש בו לשון הרע... שאלה זו מושפעת ממדיניות שיפוטית, ועניינה הוא נורמטיבי, בעל מימד אובייקטיבי, הנבחן על רקע נסיבות המקרה" . המבחן שנקבע בפסיקה הוא האם הפרסום "תורם לגיבוש דעת קהל בעניין מסוים, אם יש בו כדי לתרום לשיח הדמוקרטי, לשיפור אורחות חיים וכיוצא באלה" .
148. ודוק – הבחינה אינה נעשית בהתייחס לציבור ככלל, אלא בנוגע לציבור שאליו הופנה הפרסום . עוד נציין, כי פסיקת בית המשפט העליון אף קבעה כי "... חשיבות הדיון הציבורי הנוגע לסוגיות ציבוריות מחייבת כי נפרש את התנאי של "עניין ציבורי" על דרך ההרחבה (עניין מדינה נ' יבין, בעמ' 432)" . בעניין זה, מקובלת עלינו עדותם של הנתבעים בחקירתם הנגדית כי לאחר שהם הבינו כי הבסיס הטכנולוגי של המיזם, שהובא כאמור לעיל על ידי התובעת, היה שייך לטכניון, הם הרגישו שיש עליהם חובה לפנות לטכניון ולדווח על כך.
149. הנתבע 1 העיד ובהתייחס לפניה לטכניון, כי "אנחנו עומדים מאחוריו, כל מי שהכין אותו" , וגם "... היו כמה קבצים והכל הושמד לפי בקשת הטכניון, כל מה שהיה על המחשב שהביאה התובעת הועבר לטכניון, כל מסמך וכל דבר שהיה רלוונטי הועבר לטכניון כדי שיידעו את כל האמת וכל מה שהיה וכל מה שנגנב" . אשר לנתבע 2, הרי שהוא העיד כי "כשנודע לנו שהחומרים שהיו במחשב שלנו הם מהטכניון ודני שאל אותי התייעץ איתי בעצם האם אנחנו חייבים לספר את זה לטכניון אז אמרתי לו שכן, חייבים ולפי מה שאני יודע הוא כתב להם מכתב" .
150. הנתבע 2 אף הוסיף, ש"בכללי הסכמתי עם דני שצריך לכתוב מכתב לטכניון אבל איך הוא כתב את זה באיזו צורה אין לי מושג, חתמתי עליו וזהו" . עדותם של הנתבעים מהימנה ומקובלת עלינו, ואנו מקבלים את דבריהם, וביחס לחובה שהם חשו להציף את הדברים בפני הטכניון. מעבר לכך, איננו סבורים כי יש בעיתוי הפניה (סוגיה נוספת שאליה התייחסה התובעת) כנסיבה השוללת את תום ליבם של הנתבעים.