157. מעבר לכך, במקרה שבנדון שוכנענו כי הנתבעים אכן האמינו באמיתות הדברים, וכי הנתבעים אף לא התכוונו לפגוע בתובעת יתר על המידה. המדובר בפרסום שלא חרג מגדר הסביר בנסיבות הספציפיות, ואשר נעשה גם בתום לב, כדרישת הרישא לסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, ובהתאם לחזקה שנקבעה בסעיף 16(א) לחוק. ראוי להזכיר כי המדובר בנסיבות קשות וחריגות, בהן הנתבעים השקיעו זמן רב, מאמצים וכסף רב במיזם טכנולוגי, שבסיסו היה בטכנולוגיה שהובאה על ידי התובעת, ובסופו של דבר התברר כי זו אינה שייכת לה.
158. יש לזכור, כי ה"חובה" המצוינת בסעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע; ה"הגנה על עניין אישי כשר" על פי סעיף 15(3) לחוק; וגם ה"פניה לרשות מוסמכת" כאמור בסעיף 15(8) לחוק, ככאלה המצדיקים את הפרסום הפוגעני – בכולם שזור יסוד של סבירות ומידתיות בין עוצמת הפגיעה שבפרסום שעונה להגדרת "לשון הרע", לקיומה של נסיבה שבהתקיימותה קמה לנתבע הגנה מכוח סעיף 15 לחוק. כך הוא הנכון גם במקרה זה, שבו נגרמה לנתבעים פגיעה כלכלית קשה מאוד.
159. לשיטתנו, הביטויים שבהם השתמשו הנתבעים מתארים נכונה את תחושתם, ולפיה אכן קרה להם "אסון" ו-"נזק בלתי הפיך", ונשוב ונזכיר את הכספים הרבים שהושקעו במיזם, בהיקף של כמיליון ש"ח, ואשר ירדו בסופו של דבר לטמיון. גם המשפט "אנו שוקלים להגיש תביעת ענק נגד טטיאנה גלפנד וכן להגיש תלונה במשטרה על מנת לחקור את הנושא בחשד לפלילים" מציין בלשון מדודה את האפשרות שהנתבעים שוקלים לנקוט באמצעים לרשותם על פי דין, ולא ניתן לראות בכך כל פסול.
160. לבסוף, גם המשפט "הונאה בסדר גודל עצום" – והגם שהוא נוקט בלשון חריפה, ניתן להבינו לאור עוגמת הנפש המשמעותית שנגרמה לנתבעים, ולאור כך שהתובעת השתמשה במיזם בטכנולוגיה שלא היתה בבעלותה, אלא בבעלות הטכניון. זאת ועוד, גם אם לא הוכח שמעשיה של התובעת הם "הונאה בסדר גודל עצום" – שהרי לא נוהל הליך פלילי כנגד מי מהמעורבים בפרשיה, הרי שבסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, המתייחס להגנת "אמת דיברתי", קובע כי "הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".
161. לסיכום נושא זה והנימוק השביעי – דין התביעה לפיצוי בגין הפסדי שכר ובגין לשון הרע להידחות בכללותה.
ד.8. אשר לנימוק השמיני וביחס לשאלה האם התובעת זכאית לפיצוי בגין עוגמת נפש
162. נסכם את הדיון הארוך שנערך עד כה ונתייחס לבסוף לתביעתה של התובעת לפיצוי בגין עוגמת נפש. אשר לפסיקה, הרי שזו קובעת כי "ההלכה הינה, כי רק במקרים קשים וחריגים יפסק פיצוי בגין עוגמת נפש, באשר, "מטבע הדברים כרוכים פיטורי עובד או העברתו לתפקיד אחר למגינת לבו ותוך הפרה חוזית, בעוגמת נפש ותיסכול. ניתן לצפות לכן, כי ינהגו ערכאות בתי הדין לעבודה ריסון ומודעות להשלכותיה המשפטיות והכלכליות, ובכלל זה להשפעה על מערכות יחסי העבודה, ורק במקרים קשים ייפסק הפיצוי הנדון" .