פסק דין
1. התובעת, חברת נמלי ישראל פיתוח ונכסים בע"מ הגישה תביעה, במסגרתה עתרה להורות לנתבעת לסלק ידה ולפנות את המסוף הדרומי בנמל חיפה.
2. כפי שעולה מכתב התביעה, הרי שהתובעת היא חברה ממשלתית, האחראית על פיתוח תשתיות נמליות וניהול הנכסים והמקרקעין בתחום הנמלים והיא נכנסה בנעליה של רשות הנמלים. לתובעת זכויות חכירה במקרקעי נמל חיפה, היא זכאית להירשם כבעלת זכויות החכירה בהם ומוסמכת לפעול במקרקעין, לרבות במסוף הכימיקלים הדרומי, הידוע כ"גדות דרום". התובעת היא בעלת הזכויות במקרקעין ובשטח הכוללים, בין היתר, את המסוף בו מחזיקה הנתבעת.
הנתבעת מחזיקה מזה עשרות שנים במסוף הדרומי מכוח חוזה שנערך בין רשות הנמלים לבין גדות, אשר הקימה במסוף מתקנים שונים לצורך אחסון ושינוע כימיקלים בנוזל. ביום 12.3.1984 נחתם הסכם בין רשות הנמלים לבין גדות מיכליות ומאגרים לכימיקלים בע"מ, לפיו הורשתה גדות להשתמש בשטח האתר והמתקנים שבו. ביום 25.12.1996 הוארכה ההרשאה והוארך תוקף החוזה עד ליום 31.3.2014.
התובעת הבהירה, כי בין לבין, בשנת 1986 הוסב החוזה לחברה בשם גדות מסופים לכימיקלים (1985) בע"מ ובהמשך, החל מיום 12.8.1998, הוסב החוזה פעם נוספת לנתבעת (העתקי החוזים, לרבות ההסכם עם הנתבעת, צורפו לכתב התביעה).
נטען, כי לאחר סיום ההתקשרות החוזית בין התובעת לנתבעת, ניהלו הצדדים מגעים בכל הנוגע לאופן סיומה של ההתקשרות ובכלל זה הדרך והמועד בו תופסק פעילותה של הנתבעת במסוף, אולם הם לא הגיעו לידי הסכמות. משכשלו הניסיונות להגיע לידי הסכמות, פנתה התובעת ביום 22.6.2017 במכתב לנתבעת ודרשה ממנה לפנות את המסוף ולחדול מכל פעילות בו בתוך 180 ימים. מתשובתה של הנתבעת, באמצעות ב"כ, עלה כי אין בדעתה לפנות את המסוף ולסלק ידה ממנו במועד בו נדרשה.
התובעת טענה, כי הנתבעת התחייבה במסגרת ההסכם העיקרי, על תוספותיו, לפנות את המסוף עד ליום 31.3.2014 וכי במועד זה תסיים את הפעלת המסוף. נטען, כי משגלתה דעתה כי אין בכוונתה לפנות את המסוף, הרי שההפרה של החוזה הינה הפרה צפויה, שיש בה כדי להקנות לתובעת את הזכות להגיש תביעתה כבר בשלב זה. התובעת טענה, כי בניגוד לטענת הנתבעת, אין ולא היתה לאחרונה זכות להאריך את ההתקשרות החוזית בין הצדדים לפרק זמן נוסף וכי ההרשאה המשתמעת שניתנה לנתבעת להמשיך ולהפעיל את המסוף, נועדה אך כדי לאפשר לצדדים לנסות ולהגיע להבנות והיה עליה להיערך לפינוי. עוד נטען, כי התראה בת 180 ימים (הקבועה בהסכם העיקרי), לאחר שההסכם הגיע לקיצו, כמועד בו יש לפנות את המסוף, היא סבירה בנסיבות העניין. ממילא, אין התובעת רשאית להעניק זכויות במקרקעין ללא הליכי מכרז.
התובעת עתרה, אפוא, לחייב את הנתבעת לפנות את המסוף ו/או כל שטח בו היא מחזיקה מכח החוזה העיקרי והתוספות שלו ולהחזיר את החזקה במקרקעין לידי התובעת.
3. בשלב הראשון, הגישה הנתבעת בקשה לסילוק התביעה על הסף, משני טעמים. הראשון - העדר יריבות ו/או עילה. נטען, כי היא אינה בעלת הדין הנכונה, מאחר ואין כל הסכם שכירות בין הצדדים. השני - לא קיימת בפני בית המשפט תביעה לפינוי מושכר, באשר התובעת לא צרפה לכתב התביעה תצהירי עדות ראשית של עדיה.
הבקשה נדחתה על שני ראשיה. נקבע, כי טענתה של הנתבעת לפיה לא קיים כלל הסכם בין הצדדים וכי לא קיימת ביניהם יריבות, חסרת כל בסיס. אמנם, התוספת להסכם מיום 12.8.1998 לא שחררה את חברת גדות מסופים לכימיקלים (1985) בע"מ מהתחייבויותיה על פי ההסכמים שנכרתו עימה והיא ערבה להתחייבויותיה של הנתבעת על פי התוספת, אולם אין בכך כדי לנתק את היריבות בין התובעת לבין הנתבעת. ציינתי כי למעשה, למקרא כתבי הטענות, על נספחיהם, לרבות מכתביו של ב"כ הנתבעת, עולה כי לא קיימת מחלוקת בדבר זכותה של התובעת להחזיר לידיה את המקרקעין ולא להמשיך את ההתקשרות עם הנתבעת. המחלוקת היחידה נוגעת לפרק הזמן שינתן לנתבעת לצורך פינוי המקרקעין. לעניין אי צירוף תצהיר לכתב התביעה - הבהרתי, כי הפגם תוקן על ידי התובעת, אשר צרפה לתגובתה את תצהיר עדותו הראשית של מר יעקב אסייג, ראש אגף נכסים ומסחר אצל התובעת, מיום 24.9.2017. קבעתי, כי בנסיבות אלו, משנרפא הפגם הפרוצידוראלי, עוד טרם הגשת כתב ההגנה, וניתן להורות על תיקון כתב התביעה בהתאם, אין מקום לסלק את התביעה על הסף מן הטעם שלא צורף תצהיר לכתב התביעה.
4. בד בבד עם הגשת הבקשה לסילוק על הסף, הגישה הנתבעת בקשה נוספת, חלופית לבקשה לסילוק על הסף, במסגרתה עתרה להורות על מחיקת כותרת התביעה "תביעה לפינוי מושכר" והעברתה לתביעה בסדר דין רגיל.
הצדדים קבלו את הצעתי לקיים בפני דיון לא פורמאלי, בהשתתפות נציגים מוסמכים מטעמם, במהלכו יעשה ניסיון לפשר ביניהם ולמצוא פתרון למחלוקת נשוא התביעה. לכן, הושהה הדיון בבקשה למחיקת כותרת התביעה. התקיימו בפני שני דיונים במתכונת זו, במהלכם הוצע מתווה לסיום התיק בפשרה (לרבות כל המחלוקות בין הצדדים, כולל אלו שהכרעה בהן אינה נחוצה לצורך הכרעה בתיק דנן). דא עקא, שהצדדים לא הגיעו לידי הסכמות.
הבקשה למחיקת כותרת הוכרעה ונדחתה בהחלטתי מיום 4.2.2018, עוד טרם הגשת כתב ההגנה מטעם הנתבעת. קבעתי, כי נוכח כתבי הטענות שהוגשו עד לאותו מועד, על נספחיהם, לרבות מכתבו של ב"כ הנתבעת מיום 2.7.2017 (צורף כנספח ד'1 לכתב התביעה), לא קיימת מחלוקת בדבר זכותה של התובעת להחזיר לידיה את המקרקעין ולא להמשיך את ההתקשרות עם הנתבעת. המחלוקת העיקרית, ובאותו שלב ניתן לומר - היחידה, נוגעת לשאלה האם בכלל זכאית הנתבעת לארכה לצורך פינוי המקרקעין, נוכח הוראות ההסכם החל על הצדדים. במדה והיא אכן זכאית לארכה, מהו פרק הזמן שינתן לה לצורך פינוי המקרקעין. הבהרתי, כי שאלה זו תוכרע, בראש בראשונה, מכח הוראות ההסכם. באותו שלב הנתבעת טרם הגישה כתב הגנה וטענותיה בדבר שאלות עובדתיות ומשפטיות מורכבות לא נתמכו בדבר והן אף לא עלו ממכתביו המפורטים של ב"כ בתשובה לדרישת התובעת לפינוי הנכס. עוד הבהרתי, באותו שלב, כי המנגנון הקבוע בסעיף 17 להסכם (ראה דיון בעניין זה בהמשך), העוסק בהעברת הבעלות על מתקני הקבע במסוף עם סיום תקופת ההסכם, ואף אם מדובר במנגנון שהוצאתו לפועל תארך תקופה כזו או אחרת, אין בו משום תנאי לפינוי הנתבעת ואין בו כדי לעכב את הפינוי. בנוסף, הבהרתי, בזהירות הראויה, כי לטעמי, אין מקומה של ההתחשבנות בין הצדדים מכח סעיף 17 הנ"ל במסגרת תביעת הפינוי. קבעתי, כי במצב הדברים הקיים (בעת מתן ההחלטה), התביעה אינה מעלה שאלות עובדתיות או משפטיות מורכבות במיוחד. מדובר בשני בעלי דין בלבד, ההתחשבנות בין הצדדים - שיתכן ואכן תהיה מורכבת ואף אם מדובר במאות מיליוני ₪, כפי שטענה הנתבעת בתשובתה לתגובה - אינה ולא תהיה חלק מההליך של תביעת הפינוי, ולא שוכנעתי, על פי החומר הקיים, כי יהיה צורך בחוות דעת מורכבות לצורך הכרעה בתביעה.
אמנם, לאחר הגשת כתב ההגנה לא נתבקשתי להתייחס פעם נוספת למחיקת כותרת התביעה. עם זאת אבהיר, כי הלכה למעשה, חרף ההחלטה הפורמלית הנ"ל, לאחר הגשת כתב ההגנה התנהל ההליך בסדר דין רגיל ולא על פי הוראות פרק טז4 לתקנות סדר הדין האזרחי כלשונו, וניתנה לצדדים האפשרות להעיד את כל העדים הרלוונטיים ולהגיש את כל הראיות, לרבות חוות דעת מומחים.
5. הנתבעת הגישה כתב הגנה מטעמה ביום 5.3.2018, בצירוף תצהירי עדות ראשית וחוות דעת מומחים. מדובר בכתב הגנה רחב יריעה, המחזיק 50 עמודים (ומאות עמודי נספחים), הכולל שלל טענות עליהן חזרה הנתבעת בורסיות שונות, חלקן בלתי רלוונטיות או חסרות בסיס לחלוטין, נוכח המחלוקת המפורשת העיקרית בין הצדדים, תוך הכבדה מיותרת. חרף שלל הטענות, הנתבעת לא חלקה, למעשה, על זכותה של התובעת לסיים את ההתקשרות בין הצדדים. אלא שלשיטתה, לא ניתן היה לבטל את החוזה בין הצדדים בהודעה חד צדדית. נטען, כי הודעת הביטול עומדת בניגוד להסדר הקבוע בסעיף 17 להסכם משנת 1984, לא ניתן לנתבעת פרק זמן סביר לפנות את המסוף הדרומי והתובעת הפרה את חובות תום הלב וההגינות המוגברות החלות עליה בהתנהלותה כאמור.
הנתבעת העלתה בכתב ההגנה שלוש טענות מקדמיות, כדלקמן:
א. בית משפט זה אינו מוסמך לדון בתביעה, אלא התביעה מצויה בסמכות בית המשפט המחוזי, שכן עסקינן בזכות קניין במקרקעין. לטענתה, נכרת בין הצדדים הסכם מחייב, המקנה לנתבעת זכות שכירות במקרקעין עליהם הוקם המסוף הדרומי, אלא שלאור תקופת ההסכם (העולה בהרבה על 5 שנים), נטען כי מדובר למעשה בזכות חכירה במקרקעין, שהיא זכות קניין. מכאן, לשיטת הנתבעת, הסמכות לדון בתביעה נתונה לבית המשפט המחוזי.
אין בידי לקבל טענותיה של הנתבעת בעניין זה. ראשית, התקופה החוזית על פי ההסכמים בין הצדדים הסתיימה. נוכח מכתביו של ב"כ הנתבעת מהתאריכים 2.7.2017 (נספח 25 לכתב ההגנה) ו - 16.7.2017 (נספח 26 לכתב ההגנה), וכפי שיפורט בהרחבה בהמשך פסק הדין, לא קיימת מחלוקת בדבר זכותה של התובעת להחזיר לידיה את המקרקעין ולא להמשיך את ההתקשרות עם הנתבעת. הנתבעת לא כפרה בזכותה של התובעת לסיים את ההתקשרות, אלא אך עמדה על הזמן הסביר הנחוץ לצורך סיום ההסכם ופינוי המסוף. לא קיימת, אפוא, מחלוקת אמיתית (בשונה מניסיון של הנתבעת לייצר מחלוקת מלאכותית) בדבר סיומה של ההתקשרות בין הצדדים או בשאלה האם רשאית התובעת לסיים את ההתקשרות, אלא המחלוקת העיקרית נוגעת לשאלת הזמן הסביר הנחוץ לצורך פינוי המסוף.
שנית, סמכותו העניינית של בית המשפט נקבעת בהתאם למבחן הסעד. עניין זה נבחן לאור הסעדים הנדרשים בכתב התביעה ואין בטענותיו של הנתבע כדי לשנות. התובעת עתרה בכתב התביעה להורות על פינויה של הנתבעת מהמסוף הדרומי. לא נתבע סעד כלשהו הנוגע לבעלות במקרקעין או חכירה במקרקעין, אין צורך להכריע בשאלות מתחום זה ואין בטענות שהעלתה הנתבעת בכתב ההגנה כדי לשנות זאת. מדובר בתביעה בדבר חזקה או שמוש במקרקעין והיא נתונה לסמכות בית משפט השלום מכח סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד - 1984 (ראה ע"א 510/82 חסן נגד פלדמן, פ"ד לז(3) 1, ע"א 2846/03 אלדרמן, עו"ד נגד ארליך, פ"ד נט(3) 529, וע"א 27/77 טובי נגד רפאלי, פ"ד לא (3) 561). אוסיף, כי הזכויות במקרקעין אינן רשומות על שם הנתבעת ואף אם היתה זכאית להרשם כחוכרת, משעה שהדבר לא נעשה, הרי שמדובר לכל היותר בזכויות אובליגטוריות.
ב. הנתבעת טענה, כטענה מקדמית, כי התביעה כוללת סעד שאינו ניתן לבירור בתביעת פינוי בסדר דין מיוחד, קרי - זכות הבעלות במכלים המהווים את המסוף הדרומי. כאן הפרידה הנתבעת בין המקרקעין לבנוי עליהם (המכלים) וטענה, כי המכלים הם קניינה, כל עוד לא נעשה הליך התמחרות (כאמור בסעיף 17 להסכם). לטענתה, במסגרת התביעה מבקשת התובעת לקנות, אגב אורחא, זכות בעלות וחזקה במכלים, באמצעות הסעד של פינוי. אין ממש בטענה זו, שכן התובעת לא דרשה בכתב התביעה ובשום שלב של ההליך התייחסות לבעלות הקניינית במכלים, היא לא טענה לבעלות בהם, העניין כלל לא מצריך הכרעה במסגרת תביעה זו ובהתאם, פסק הדין אינו קובע דבר בעניין זה.
ג. הנתבעת טענה, כי המחלוקת העובדתית נרחבת ומורכבת, באופן שהתביעה לא כשירה להתברר בסדר דין מיוחד. כדי לבסס טענה זו בקשה הנתבעת להיתלות בהחלטתי מיום 4.2.2018, לפיה בהעדר כתב הגנה לא ניתן לקבוע כי מדובר בעניין סבוך ומורכב וכי אין מקום להעביר את הדיון לפסים רגילים והדגישה, כי משהוגש כתב הגנה, המפרט את מלוא המסכת העובדתית, ברור על פניו כי היקף המחלוקת ומורכבותה אינם תואמים הליך בסדר דין מיוחד.
אחזור ואבהיר, כפי שציינתי לעיל, כי הלכה למעשה, לא נוהלה התביעה בסדר דין מיוחד וניתנה לצדדים אפשרות להעלות את מלוא טענותיהם וראיותיהם, במסגרת מספר דיוני הוכחות ארוכים. בסיכומיה, חזרה משום מה הנתבעת על טענותיה בעניין סדר הדין, אם כי בלשון רפה, ותוך הפניה לאמור בכתב ההגנה. טענותיה של הנתבעת במישור זה אינן רלוונטיות, לבטח לא בשלב זה, אין בהן כדי לשנות מתוצאות ההכרעה במחלוקת בין הצדדים והן נדחות. יתירה מזאת, טיעון על דרך ההפניה לכתב טענות אחר, כפי שעשתה הנתבעת בנושא הדיוני, כמו גם בעניינים אחרים, אינו מקובל ומשמעו, זניחת הטענות. בעל דין המבקש להגיש סיכומים בהיקף גדול מזה שנקבע בצו בדבר סיכומים בכתב, אינו יכול לעשות דין לעצמו. אין הוא יכול לעקוף את המגבלה האמורה על ידי הפנייה למסמך אחר, ובדרך זו "לחסוך" בנפח טיעון בסיכומיו. לו ניתן היה לפעול בדרך זו, היתה המגבלה על היקף הסיכומים מרוקנת מתוכן של ממש, ולא ניתן היה להבטיח את עיקר תכליותיה - הקצאה יעילה של זמן הטיפול בתיק בהתאם לנדרש בנסיבות העניין, ושוויון דיוני בין בעלי הדין (ע"א 9025/04 יעקב חיננזון נגד הדסה קסטן (28.3.2005) וע"א 172/89 סלע בע"מ נגד סולל בונה (פ"ד מז(1) 311). אני רואה, אפוא, בנתבעת כמי שזנחה את טענותיה בכל עת שהפנתה באופן סתמי לכתב ההגנה.
6. לגופו של עניין, טענה הנתבעת, היה על התובעת להגיש תביעתה גם נגד גדות מסופים לכימיקלים (1985) בע"מ, שהיא צד להסכמים והמשיכה להיות בעלת הרשאה וצד פורמלי להסכם בין הצדדים, ביחד עם הנתבעת.
עוד טענה הנתבעת, כי דרישת הפינוי וההודעה על ביטול ההסכם שנתנה התובעת מהווה הפרה של ההסכם, שכן לאחר שנסתיימה תקופת ההסכם המשיכו הצדדים והתנהלו על פי הוראותיו בתקופת הביניים בה ניהלו משא ומתן, ובכך האריכו את תוקפו, ללא מועד סיום קלנדרי. נטען, כי מאחר וההסכם בתוקף (לאור הארכתו, כאמור), לא ניתן לבטלו בהודעת ביטול, כפי שעשתה התובעת, אלא רק במקרים ספציפיים שנקבעו בהסכם, המנויים בסעיף 16 להסכם או בסעיף 5(ה) לתוספת משנת 1996.
לחילופין, טענה הנתבעת, כי גם אם יש לתובעת זכות להודיע, חד צדדית, על ביטול ההסכם, היה עליה לעשות כן בתום לב ובהתראה של זמן סביר מראש. נטען, כי הדרישה לפינוי המסוף בתוך 180 ימים נעשתה שלא בתום לב ואין מדובר בזמן סביר מראש, בהתחשב בתקופת ההתקשרות, היקף ההשקעה שהשקיעה גדות במסוף, כמות העובדים המועסקים שם וטיב פעילות המסוף, כמסוף הציבורי היחיד במדינה לניטול כימיקלים. גדות הוסיפה, כי מששלחה התובעת הודעת ביטול כאמור, הרי שהפרה את ההסכם בין הצדדים ולכן, ההסכם שריר ותקף ואינו מתבטל עד חלוף הזמן הסביר.