התובעת עתרה, אפוא, לחייב את הנתבעת לפנות את המסוף ו/או כל שטח בו היא מחזיקה מכח החוזה העיקרי והתוספות שלו ולהחזיר את החזקה במקרקעין לידי התובעת.
3. בשלב הראשון, הגישה הנתבעת בקשה לסילוק התביעה על הסף, משני טעמים. הראשון - העדר יריבות ו/או עילה. נטען, כי היא אינה בעלת הדין הנכונה, מאחר ואין כל הסכם שכירות בין הצדדים. השני - לא קיימת בפני בית המשפט תביעה לפינוי מושכר, באשר התובעת לא צרפה לכתב התביעה תצהירי עדות ראשית של עדיה.
הבקשה נדחתה על שני ראשיה. נקבע, כי טענתה של הנתבעת לפיה לא קיים כלל הסכם בין הצדדים וכי לא קיימת ביניהם יריבות, חסרת כל בסיס. אמנם, התוספת להסכם מיום 12.8.1998 לא שחררה את חברת גדות מסופים לכימיקלים (1985) בע"מ מהתחייבויותיה על פי ההסכמים שנכרתו עימה והיא ערבה להתחייבויותיה של הנתבעת על פי התוספת, אולם אין בכך כדי לנתק את היריבות בין התובעת לבין הנתבעת. ציינתי כי למעשה, למקרא כתבי הטענות, על נספחיהם, לרבות מכתביו של ב"כ הנתבעת, עולה כי לא קיימת מחלוקת בדבר זכותה של התובעת להחזיר לידיה את המקרקעין ולא להמשיך את ההתקשרות עם הנתבעת. המחלוקת היחידה נוגעת לפרק הזמן שינתן לנתבעת לצורך פינוי המקרקעין. לעניין אי צירוף תצהיר לכתב התביעה - הבהרתי, כי הפגם תוקן על ידי התובעת, אשר צרפה לתגובתה את תצהיר עדותו הראשית של מר יעקב אסייג, ראש אגף נכסים ומסחר אצל התובעת, מיום 24.9.2017. קבעתי, כי בנסיבות אלו, משנרפא הפגם הפרוצידוראלי, עוד טרם הגשת כתב ההגנה, וניתן להורות על תיקון כתב התביעה בהתאם, אין מקום לסלק את התביעה על הסף מן הטעם שלא צורף תצהיר לכתב התביעה.
4. בד בבד עם הגשת הבקשה לסילוק על הסף, הגישה הנתבעת בקשה נוספת, חלופית לבקשה לסילוק על הסף, במסגרתה עתרה להורות על מחיקת כותרת התביעה "תביעה לפינוי מושכר" והעברתה לתביעה בסדר דין רגיל.
הצדדים קבלו את הצעתי לקיים בפני דיון לא פורמאלי, בהשתתפות נציגים מוסמכים מטעמם, במהלכו יעשה ניסיון לפשר ביניהם ולמצוא פתרון למחלוקת נשוא התביעה. לכן, הושהה הדיון בבקשה למחיקת כותרת התביעה. התקיימו בפני שני דיונים במתכונת זו, במהלכם הוצע מתווה לסיום התיק בפשרה (לרבות כל המחלוקות בין הצדדים, כולל אלו שהכרעה בהן אינה נחוצה לצורך הכרעה בתיק דנן). דא עקא, שהצדדים לא הגיעו לידי הסכמות.
הבקשה למחיקת כותרת הוכרעה ונדחתה בהחלטתי מיום 4.2.2018, עוד טרם הגשת כתב ההגנה מטעם הנתבעת. קבעתי, כי נוכח כתבי הטענות שהוגשו עד לאותו מועד, על נספחיהם, לרבות מכתבו של ב"כ הנתבעת מיום 2.7.2017 (צורף כנספח ד'1 לכתב התביעה), לא קיימת מחלוקת בדבר זכותה של התובעת להחזיר לידיה את המקרקעין ולא להמשיך את ההתקשרות עם הנתבעת. המחלוקת העיקרית, ובאותו שלב ניתן לומר - היחידה, נוגעת לשאלה האם בכלל זכאית הנתבעת לארכה לצורך פינוי המקרקעין, נוכח הוראות ההסכם החל על הצדדים. במדה והיא אכן זכאית לארכה, מהו פרק הזמן שינתן לה לצורך פינוי המקרקעין. הבהרתי, כי שאלה זו תוכרע, בראש בראשונה, מכח הוראות ההסכם. באותו שלב הנתבעת טרם הגישה כתב הגנה וטענותיה בדבר שאלות עובדתיות ומשפטיות מורכבות לא נתמכו בדבר והן אף לא עלו ממכתביו המפורטים של ב"כ בתשובה לדרישת התובעת לפינוי הנכס. עוד הבהרתי, באותו שלב, כי המנגנון הקבוע בסעיף 17 להסכם (ראה דיון בעניין זה בהמשך), העוסק בהעברת הבעלות על מתקני הקבע במסוף עם סיום תקופת ההסכם, ואף אם מדובר במנגנון שהוצאתו לפועל תארך תקופה כזו או אחרת, אין בו משום תנאי לפינוי הנתבעת ואין בו כדי לעכב את הפינוי. בנוסף, הבהרתי, בזהירות הראויה, כי לטעמי, אין מקומה של ההתחשבנות בין הצדדים מכח סעיף 17 הנ"ל במסגרת תביעת הפינוי. קבעתי, כי במצב הדברים הקיים (בעת מתן ההחלטה), התביעה אינה מעלה שאלות עובדתיות או משפטיות מורכבות במיוחד. מדובר בשני בעלי דין בלבד, ההתחשבנות בין הצדדים - שיתכן ואכן תהיה מורכבת ואף אם מדובר במאות מיליוני ₪, כפי שטענה הנתבעת בתשובתה לתגובה - אינה ולא תהיה חלק מההליך של תביעת הפינוי, ולא שוכנעתי, על פי החומר הקיים, כי יהיה צורך בחוות דעת מורכבות לצורך הכרעה בתביעה.